דמעה של שמחה: תכירו את הליצנית האשדודית שמעודדת מפונים
לבטח שאלתם את עצמכם, האם אפשר בכלל לצחוק בתקופה כזו. התשובה היא - כן ואף רצוי. הצחוק נותן את היכולת לשחרר ולקבל כוח להמשך הדרך. אך חשוב להבין מה באמת עשו הליצנים הרפואיים - טיפוליים כאשר הגיעו לפגוש את המפונים במלונות באילת - הם התייחסו אליהם ברגישות ובעדינות מרבית, ואף מצאו עצמם משמשים להם כמטפלים בשיטות השונות - ולא רק הפריחו בועות סבון. שני פרז (38) האשדודית דאגה לעשות זאת עבורם יחד עם חבריה, ביניהם דין שרון צ'אפלין מקים הארגון 'סמיילי שלנו'. שני: "המבטים והחיוכים אמרו הכול"
האף האדום היה הראשון שהם ראו לאחר השבת (בתמונה: שני, אנה, דורית ודין)
אנרגיית החיים במקום בו אנשים איבדו הכול: מפוני העוטף שהתפנו לעיר אילת בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, מצאו עצמם במצב טראומתי ולא קל, בלשון המעטה. חלקם אפילו לא ידעו מה מצב יקיריהם; האם הם נעדרים או נרצחו ומצאו עצמם ללא בני משפחה וחברים אהובים שאיבדו, חלקם ללא בתים או ציוד מעבר למה שהיה עליהם כשעזבו את הקיבוצים. בין המפונים אפשר היה למצוא את כל טווחי הגילאים, תינוקות קטנים ועד מבוגרים – מי שנשאר. כחמישה ימים אחרי פרוץ המלחמה, בעוד המדינה הייתה בהלם טוטאלי ולא ממש תפקדה, הראשונים שהיו שם עבורם היו הליצנים הרפואיים. אחת מהם – שני פרז מאשדוד, העוסקת בתחום כבר 6 שנים, התלוותה בשבוע שעבר לחברה הליצן הרפואי טיפולי דין שרון צ'אפלין (35), אנה רוז (34) ודורית ליברמן- ויחד הם הצליחו לעלות קצת חיוכים על פניהם ולהיות עבורם לאוזן קשבת.
"יצאנו ממש באישון לילה כדי להגיע לאילת ביום רביעי מוקדם בבוקר, ביקרנו בשלושה מלונות שונים. נתקלנו במצבים מאוד רגישים, חלקם באמת איבדו משפחות שנרצחו או נחטפו, הם עצמם היו עדים לזוועות של מה שהלך שם" מספרת שני שהייתה בעבר בביקור באוקראינה ומצליחה למצוא את ההבדל ב'חוסן הישראלי': "כאן חודש וחצי לאחר המלחמה, אנשים מנסים איכשהו לחזור לשגרה מסוימת מה שלא ראיתי כשנסעתי לאוקראינה במלחמה. כאן יש תחושה שהחיים יותר חזקים מהכול. יש 'סאב טקסט' כזה של "זה מה שנשאר מאיתנו", אבל יחד עם זאת יש שם אנרגיית חיים מאוד גדולה למרות שהם לא צוחקים וצוהלים כל היום".
איך הייתה הפגישה עם הילדים ?
"איתם היה צורך ליצור אינטראקציות יותר של קשר עין ודיבור כי יש קולות או רעשים שיכולים להוות עבורם טריגר אז נמנענו להביא בלונים או דברים שעושים רעש. היה חשוב לנו לתת להם את המקום החם והחיבוק, הרגע הזה שנייה להתנתק מהמציאות. הייתה ילדה מתוקה מאוד בת שנתיים שהגיעה עם גלידה התיישבה עליי, ורק כאשר סיימה את הגלידה – הלכה. ניסיתי בכל מאודי להיות שם עבורה, מה שהיא צריכה ובמקביל – המחשבות רצות על כך שהיא, אחותה ואבא שלה כמעט לא שרדו את הטבח הזה -בלתי נתפס".
עשיתם הכנה מיוחדת לקראת המפגש איתם ?
"עשינו הכנה מאוד מאוד טובה גם מבחינה רגשית, ומבחינה טרמינולוגית, כלומר- מה אומרים ומה לא אומרים. בליצנות רפואית, במהות שלנו אנחנו לא משוחחים עם פצועים על מצבם הרפואי ומשתדלים לשוחח איתם כבני אדם, בשימת דגש על דברים חיוביים ופחות להתעסק בפציעה – הפיזית או הנפשית. למשל, שמנו דגש על הימנעות מאמירת סלנגים כמו: "אני שרופה עליך, חיים שלי או אני מתה על…" שהם כל מיני ביטויים יום יומיים שיכולים להוות טריגר. כל בן אדם שאני פוגשת אני לא באמת וידעת מה הוא חווה או ראה אז זה תקף לכולם, בכל הגילאים".
מה לגבי המבוגרים יותר, עודדתם גם אותם ?
"כמובן, כשהיינו שם נתקלנו במצבים של פגישות בין לבין למשל במעלית, אז בדיבור קצר כבר הזמינו אותנו לחדרים ושם היה אפשר לראות אנשים שלא יכלו לצאת מהמיטה ממצבם הנפשי. הצלחנו להעלות להם חיוך וצחוק אחרי הרבה זמן שלא. ביום כזה אנחנו מצליחים לחוות קיצוניות מאוד גבוהה, מסיפורי זוועות ועדויות עד לצחוק ודיבור קליל".
בין סיפורים קשים - לרגעים של שמחה
הצלחתם להביא דמעות של שמחה במקום העצב?
"הגבול הוא מאוד דק, בטח במצבם. אך ברגע שיש לי איזה שהוא שיתוף פעולה וקשר עין טובים, גם אם אנחנו מצליחים אפילו לעשות משחק הכי שטותי – הם מצליחים קצת לשחרר ולהירגע. היה אבא אחד ששיחק בצעצוע של אפרוח קטן והוא תוך כדי סיפר לי על האפרוחים שהיו לו בקיבוץ, אז אמנם הצעצוע שימח אותו אבל זה היה מהול בטרגדיה".
הייתה פעילות ספציפית שבדיעבד הייתה מועדפת עליהם ?
"כמה שזה נשמע פשוט- ככה זה כיפי: בועות סבון, חד משמעית. יש גם בועות שנוצרות מג'ל סיליקון והם עמידים יותר. זה כמו קסמים – זה מרגש ועושה חיוך. הדברים הקטנים שעושים את השינוי הגדול".
דין שרון צ'אפלין, משתף על הפגישה שלו עם המפונים – ברגעים הראשונים: "הגענו דרך הארגון 'סמיילי שלנו' – שהקמתי לזכר חבר טוב שנהרג. מהארגון נגזרים כמה עמותות וארגונים כמו 'רופא חלום', 'ליצנות חינוכית של טליה ספרא", 'ליצנים הומניטריים' ו'ליצנים רפואיים נלחמים על החיוך' (מיזם שהוקם בקורונה על מנת לגרום לאנשים לחייך בעקבות דיכאון שחוו). ביום השני למלחמה, אני וחברה בשם רננה הקמנו עוד מיזם לארגון שנקרא 'ליצנים רפואיים טיפוליים בחזית' – שמטרתו ללכת לאיפה שחייבים אותנו וצריכים אותנו הכי הרבה: קיבוץ בארי, נירים, נחל עוז, ניר יצחק שעברו את הדברים הכי קשים. אף אחד לא בא לקראתנו שם, גם שביקשתי זה לא קרה. אנחנו באנו בהתנדבות לשם עם המון תרומות שהבאנו איתנו. אני אישית דאגתי בפעם השנייה שהגעתי – להביא שתי משאיות מלאות בתרומות של אייפדים ומחשבים דרך עמותה. התחלתי את הכול לבד בהתחלה ולאחר מכן מאות אנשים הצטרפו אלי.
"כל מי שהגיע לשם כליצן רפואי טיפולי, היו לו שני כובעים: הליצן והמטפל"
הגעתי עם הקבוצה הראשונה של הליצנים רפואיים טיפוליים למפונים כבר ביום החמישי למלחמה. למעשה, אנחנו היינו הראשונים שהם ראו לפני כל איש טיפול אחר, ולכן גם שימשנו כמטפלים באומנות, מוזיקה, בובות, פסיכותרפיה…היינו לבושים בצורה מכובדת ולא שטותית מידי, גם לא היינו מאופרים – זה הרגיש שהגענו לשבעה והתנהגנו בהתאם. היו את 'עמותת לב אדם' שזה למעשה כמה בני נוער מתנדבים שהיו שם אבל חוץ מהם ומאיתנו, לא היה אף אחד: לא הממשלה, לא גורמי טיפול, לא הצבא. הייתי איתם כמעט כל החודש הזה ובפעם האחרונה שני הצטרפה אליי. אמרתי להם שזאת הפעם האחרונה שאני איתם, הרגשתי שאין צורך בנוכחותי יותר כיוון שיש איתם המון אנשי טיפול, פיקוד העורף ומתנדבים אחרים ואני כמו 'מארי פופינס' וכרגע אני 'עף' למקום אחר.
בהתחלה זה היה יותר להקשיב ולהיות איתם והם פשוט פתחו את הלבבות הפצועים שלהם וסיפרו לנו מה עבר עליהם. אני חושב שהאף האדום גרם להם להיפתח מולי. סוג של מסיכה, דמות שהם הרגישו איתה בנוח. עצם זה שאף אחד לא בא בהתחלה להצחיק, והגענו ורק היינו קשובים אליהם ובאישור גם יד על השכם וחיבוק, אני שואל שאלות עליהם מבלי לעורר להם את הטראומה. בפעם הראשונה הם סיפרו המון זוועות שהם ראו. ילדים בני חמש סיפרו על שריפת הבתים, רצח משפחותיהם וחבריהם… וככה עוד סיפור ועוד סיפור.
לא באנו רק כדי להצחיק. בפעמים הראשונות הצלחנו לגרום להם לאכול, לתפקד, לדבר רק בעזרת מוטוריקה, פסיכולוגיה חיובית ודמיון מודרך והכל בצורה מאוד עדינה ורגישה. הילדים כמה ימים לא יכלו לאכול מהתחושות הקשות שחוו אז בעזרת עידוד עם שלטים שכתוב עליהם "כן לאכול" ואפילו מצב שניגנתי לילדה בת 6 מנגינה כי רק כך היא הצליחה לאכול ולהירדם קצת אחר כך. כל הזמן חשבתי איזה קשר מיוחד יש ביני לבין הילדים שהדמעות שלהם בעצם עברו אליי. באנו להיות איתם בדמות הליצן – כן, אבל הגעתי בתור איש טיפול ואם יצאו חיוכים זה בונוס והצלחה אבל באנו כדי להיות איתם, לחבק, לצעוק, לצרוח, לזעוק, לבכות, לחבק, ולהיות איתם בשבעה.
בפעם האחרונה, בעקבות הניסיון שלי מהימים הראשונים, היה לי קל להנגיש לשני והקבוצה את המפגש עם המפונים ועשינו זאת בהדרגה, ממלון שבו המפונים שוהים עם בעלי החיים שלהם לבית החולים 'יוספטל' וכך הלאה לאט לאט למקומות היותר קשים, של מפונים מניר יצחק, נירים, ניר עוז, נחל עוז".
"החיוך נותן להם רגעים של רוגע, ואפשר להם לשחרר קצת מהמציאות הקשה -זה היה מאוד משמעותי עבורם"
שני ודין ישמחו להגיע לעוד מקומות שצריך אותם, על מנת ליצור קשר עם שני חייגו 052-841-7563
עוד כתבות
המלצות נוספות
14:34 | 26/09/2024