מגזין
50 שנה למלחמת יום הכיפורים: הזיכרונות שהאשדודים שלא ישכחו מהמלחמה
האזעקות שהחרישו אזניים בצהרי השבת ביום כיפור של שנת 1973 עדיין מהדהדות בזיכרון הלאומי, וגם לאשדודים הוותיקים זיכרונות רבים מאותה תקופה, אותם הם מתקשים לשכוח: ההודעה על פתיחת המקלטים הקטנים שהיו צריכים להכיל את תושבי השכונה, כיסוי החלונות ופנסי הרכב, ההודעות האיומות על המכרים שנפלו במלחמה והמראות הקשים של חיילי צהל בזמן הלחימה. זוכרים את המלחמה וזוכרים את הנופלים. פרויקט מיוחד של אתר 'אשדודי'
1302 צפיות 
תגובות
הדפסה
מלחמת יום הכיפורים. ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והשר ישראל גלילי בסיור בסיני, 29.10.1973 (צילום: יהודה ציון, לע"מ)
"זה היה כרעם ביום בהיר, אף אחד לא היה מוכן לזה": השנה מציינים 50 שנים למלחמת יום הכיפורים, שארעה בצהרי יום שבת של אוקטובר 1973. היום התחיל כמו בכל יום כיפור אחר, אנשים צמו והתפללו בבתי הכנסת כשהם עטופים בטליתות, כאשר לפתע פרצו אזעקות ברחבי המדינה, ובמקלטי הרדיו בבתים נשמעה ההודעה הבאה:
"כאן שידורי ישראל מירושלים, ברשת א' וב', שלום רב וגמר חתימה טובה. השעה 15:00. דובר צה"ל מוסר כי סמוך לשעה 14:00 פתחו הכוחות המצריים והסוריים בהתקפה בסיני וברמת הגולן, כוחותינו פועלים נגד התוקפים בשל פעולות מטוסים סוריים בגזרת רמת הגולן נשמעות צפירות בכל רחבי הארץ שהן עולות ויורדות אלו – הן צפירות אמת".
דומה כי אין תושב/ת מעל גיל 50+ שאינו זוכר את הרגעים ההם, שלעד יהיו חקוקים בזיכרונו. שאלנו כמה מתושבי אשדוד על הזיכרון האישי שלהם מהמלחמה הנוראה:
"לכו לאכול אגסים" – הזיכרון של גלית אביב לוי:
"יש בי זיכרון מעורפל מצד אחד וכל כך ברור מצד שני… יום כיפור, אמי היקרה ז"ל במיטתה, הרדיו דלוק (חלק מהמסורת שלה). היא צמה, אך הרדיו תמיד דלק במיטתה. The voice of peace או BBC, אבי היקר ז"ל בבית הכנסת מתפלל. אווירת יום כיפור… הכול שקט, גן אלישבע שלידנו מלא באנשים, כל האנשים צמים, הרוב מתפללים. אני זוכרת פתאום את אמי שהחדשות הגיעו לאוזניה לפני כולם, אומרת לנו: "לכו למטבח לאכול אגסים…מה אגסים? יום כיפור, מאיפה הביאה את זה? "יש מלחמה" הוסיפה ואמרה, והכל דרך הרדיו…תוך מספר דקות כבר גייסו את אחיי ואת אבי ז"ל, שגייסו אותו למשמר האזרחי, אחותי גויסה למד"א, ואני בוכה, לא רוצה שילכו….המקלט בבניין נפתח וכל השכנים והילדים התאספו שם.
שוב, זיכרון הכי מעורפל והכי ברור…
וזה תמיד יישאר בליבי ובזיכרוני".
"זה תמיד יישאר בליבי ובזיכרוני" גלית כילדה, והיום
"לקחו אותנו מהתיכון למלא שקי חול" – הזיכרון של קורין אנדרסון
"הייתי בכיתה ט' כשפרצה המלחמה, היינו צריכים לכסות את החלונות בערב בשמיכות, היה אסור להדליק אורות אפילו את פנסי הרכב היו צריכים לכסות. ירדנו למקלטים היה צפוף גרתי באזור ו', לכל שיכון ארוך כזה היה מקלט אחד.
הזיכרון הכי חד היה כשלקחו אותנו מהתיכון למלא שקיי חול, כשהודיעו לנו על נפילתו של עופר – המנהל דאז של מקיף א', עפר רדלר – היה גם מחנך גם מורה להיסטוריה. הוא עשה המון עבור התלמידים ואחד הדברים שעשה, קנה מכונת קפה ושוקו לפרוזדור שיהיה לנו בהפסקות. בשעה 10 בבוקר כשהודיעו לנו – המכונה הזו נפחה וכל הנוזלים נשפכו ברחבה, זה היה מאוד הזוי… לא אשכח".
לסיפורו של עפר רדלר הי"ד באתר יזכור והדלקת נר לזכרו – לחץ כאן
קורין היום לצד תמונתו של עפר רדלר הי"ד
"האמא שפתחה את הדלת הרגישה שזה הבן שלה שנפל" הזיכרון של יעקב לוי
"הייתי אז במל"ח (משק לשעת חירום), בתפקיד של עוזר רופא בחירום בעיריית אשדוד. שלחו אותי עם קצינים מצה"ל להודיע למשפחה באשדוד שהבן שלהם נפל.אני זוכר כיצד האמא שפתחה לנו את הדלת, כבר הרגישה שזה בנה שנפל. היו לו גם אחיות קטנות שבכו,והסיטואציה הייתה נוראה. האבא היה נכה והיה לו בית קפה קטן, ברובע ו. מקווה שאחרי 50 שנה אני זוכר….בכל אופן היה מאוד קשה לי באותו יום.
שמו של החייל דוד (דדה) אלחרר ז"ל. עד היום אני לא שוכח את המלחמה הארורה הזו, זיכרון קשה".
לסיפורו של דוד (דדה) אלחרר הי"ד והדלקת נר לזכרו – לחץ כאן
יעקב לצד תמונתו של דוד (דדה) אלחרר הי"ד
"כשהודיעו לנו שהוא נפל, הבנתי כמה המלחמה הזו הגיעה כמעט לכל בית" – הזיכרון של מיכל ועקנין
"המלחמה פרצה כמה ימים לאחר חתונתי. השעה הייתה רבע לשתיים, לקראת סוף התפילה, בית כנסת התרוקן לחלוטין. משאיות הגיעו לאסוף את כל הבחורים הצעירים עם הטליתות עדיין עליהם, האימהות והנשים רצו לתת להם אוכל והם התעקשו לא לקחת בגלל שהיו בצום. בעלי ששירת באזור עזה אז בשירות מילואים, היה תוך כדי שמירה. אחד החברים שלו הגיע אליו ואמר "מלחמה פרצה" והוא לא האמין.
לקראת הימים האחרונים של המלחמה, קיבלנו את ההודעה על נפילתו של החבר הטוב ביותר של בעלי – משה ביטון הי"ד. ההודעה הזו זעזעה אותנו מאד, רק לפני זמן קצר הוא נכח בחתונתנו! הבנתי כמה המלחמה הזו הגיעה כמעט לכל בית בישראל וגבתה את חייהם של יקירים רבים".
לסיפורו של משה ביטון הי"ד והדלקת נר לזכרו – לחץ כאן
מיכל היום לצד תמונתו של משה ביטון הי"ד
"חלקינו חזרנו בלי איברים, חלקנו לא חזרו בכלל" – הזיכרון של רפי ליבן
"הייתי אז חייל בצנחנים בחטיבה 35 גדוד 810 מחלקה ג'. כשפרצה המלחמה יצאתי מביתי בדרך לבית הכנסת ברובע א', הייתי צריך מהר להכין תיק קטן עם כמה כמה תחתונים וגרביים ורצתי. עם קבלת ההודעה כולנו עפנו לבסיסים שלנו במהירות האש, עלינו על 'זלדות' ונסענו לכיוון רמת הגולן. איך שהגענו, היו שם מעל למאה טנקים סוריים שפתחו על הנגמ״שים שלנו באש וחלקנו לא ירד מהרמה… פשוט נעלמו באוויר, וחלקנו זחלנו לכיוון 'גשר אריק' וחזרנו כולנו פצועים, חלקנו פצועים קשה מאוד ללא איברים, חלקנו קל ובינוני וחלקנו לא חזרו בכלל… ראיתי המון מראות קשים מאוד."
אני סחבתי בעצמי חבר שנכרתה לו היד, עשיתי לו חוסם עורקים וסחבתי אותו על גבי לכיוון הגשר לאורך כ-28 ק"מ. אני עצמי נפצעתי פצעים קלים יחסית אבל ששכבתי שם בבית החולים 'פוריה' בטבריה, לא אשכח את הריחות שהיו במקום, באותה העת גם נולדה ביתי השנייה והייתה בכך נחמה גדולה אל מול כל המראות והחוויות העצובות.
אני נזכר כל יום ברגעים, ואנשים…לא אשכח את המלחמה הזו לעולם"
רפי החייל עם אשתו ובתו הבכורה בתמונה שצולמה בתקופת המלחמה
עוד כתבות
עוד כתבות
מבזקים - אשדודי
