אסתר המלכה: סטודיו כושר חדש לנשים בעיר

זה לא עוד סיפור על מאמנת כושר. זה סיפור על בחורה צעירה שהקדישה 18 שנים מחייה כדי לטפל באחרים - בעלת סבלנות ורגישות אין קץ, אחת שכל כולה נתינה אינסופית. אתי אזולאי-וענונו טיפלה כילדה ונערה באמא שלה שהייתה חולה בניוון שרירים ארורה, הפכה לימים לאמא לארבעה ילדים ובחרה להגשים את החלום להיות מאמנת כושר. עכשיו היא פותחת סוף סוף סטודיו כושר חדש לנשים שמסב לה המון גאווה. ויש לה במה להתגאות. ראיון על נתינה, כושר ואהבה

image 1887 imageתגובות imageהדפסה
article

לא עוד מאמנת. אתי אזולאי-וענונו במהלך אימון

אתי אזולאי וענונו (39), נשואה + 4 החליטה לפני קצת פחות מעשור שהיא נכנסת לתחום אימוני הכושר. בשנתיים האחרונות, היא החלה את דרכה כמאמנת אישית אחרי פנייה שקיבלה בפייסבוק ומשם החלה לקיים אימונים בסלון הפרטי בביתה, עברה לסטודיו קטן של 30 מ"ר בדירת גן ועכשיו היא משיקה סטודיו גדול והכל בזכות עצמה.

 

Ester training spot סטודיו חדש לאימוני כוח פונקציונלי שממוקם בקניון אשדוד המחודש בגודל של 100 מ"ר, באימוני נשים (בעיקר) עד 10 מתאמנות.

 

ש: למה רק 10 מתאמנות? אין מקום ליותר?

"אני לא דוגלת בלהעמיס… למרות שהמקום גדול ואני יכולה, אני לא רוצה. חשוב לי להגיע לכל אחת ולתת יחס אימון אישי,  אפילו שהאימונים קבוצתיים.  בסטודיו הקודם שהיה לי, בגודל של 30 מ"ר, הייתי מאמנת עד שמונה בנות – הן התרגלו ליחס האישי, את יודעת שאת יכולה להגיע לשמונה בנות ועוברת במהלך האימון אצל כל אחת לתיקונים, דגשים, תרגילים שונים במידת הצורך".

ש: את היחידה שמעבירה את האימונים? או שיש עוד מאמנים?

"יש לי עוד מאמנת שעובדת איתי שאני מביאה אותה במידת הצורך, בעיקר כשאני צריכה חופש וכאלה אבל לרוב אני מעבירה את האימונים. בקרוב יהיה גם מאמן שיעביר אימונים לגברים – מעדיפה שזה יהיה ככה".

ש: מה האפשרויות? יש מערכת קבועה?

"אימון ראשון מתחיל כבר ברבע לשש בבוקר, אחר כך היא הפסקה לסידורים ולאחר מכן שוב לסטודיו לעוד אימון בשעה 08:30. אימוני ערב החל מהשעה 17:00. המטרה היא כמובן להביא כמה שיותר מתאמנות, במידת הצורך אני מניחה שאפתח עוד שעות לאימונים, בעיקר בבקרים ואילך עד אחה"צ.  בערבים אני אחרי שמונה בבית עם המשפחה שלי. היחס שאני נותנת בקבוצתי הוא כל כך אישי עד שאני ממליצה למתאמנות שפונות אליי לאימון אישי להצטרף לקבוצתי כדי לחסוך כסף, הן רואות את היחס ומבינות".

sss

באות להתאמן? אסתר בסטודיו החדש (אלבום פרטי)

"הקורונה דרבנה אנשים לזוז"

 

"אני בעצמי נחשפתי לעולם הספורט רק לפני כ- 8 שנים. התחלתי להתאמן אחרי הלידה השלישית – הבטן לא חזרה לעצמה כמו אחרי ההריונות הקודמים, והבנתי שאני צריכה להתחיל להתאמן. לפני כן לא עשיתי שום פעילות גופנית. חדרי כושר במתכונת הקודמת הישנה לא דיברה אליי – לחכות למכשירים שיתפנו, אימונים יחד עם גברים.. פחות התאים לי."

 

"הייתי רזה עם עור עודף, אבל עבדתי קשה והצלחתי והבנתי שזה עובד. לצד אימוני כוח, התאהבתי ברכיבה על אופניים עם גל אייש ("מייק בייק"), ובחורף התחברתי לספינינג אצל סרג'יו – אנשים ממש נסחפו אחריי ובאו יחד איתי.  סרג'יו דרבן אותי ללמוד להיות מדריכת ספינינג… העברתי כמה אימונים ודי איבדתי את האהבה לזה – אהבתי, עד הרגע שהייתי אמורה לעבוד בזה. הפסקתי גם לאמן וגם להתאמן. לא התחברתי בכלל – הרגשתי שאני צריכה להיות מישהי שהיא לא אני, מלא "שואו", לרקוד ולצעוק ואני לא מתחברת לזה. פחות הסגנון שלי."

 

"אחרי הלידה של לני, בדיוק התחילה הקורונה… אפשר לומר שדי הייתי מחוץ לתחום והתעסקתי בעיקר בלגדל את הילדה. רציתי להיות בבית עם הילדים. הייתה לי עבודה אחרת ואז פנתה אליי מישהי בפייסבוק ושלחה לי הודעה ואמרה לי שהיא מתעניינת לגבי אימונים אישיים. הכל היה סגור וגם אני ממש חיפשתי משהו לעשות. הייתי אורזת מזוודה עם ציוד ומגיע אליה לאימונים אישיים, גם בסגרים. משם זה עבר מפה לאוזן ואז התחלתי לעשות אצלי בערבים אימונים בסלון למשך שעתיים כל פעם ארבע בנות. הייתי מתאמנת יחד איתן והביקוש הלך וגדל ולא ידעתי מה לעשות… הבנתי שזה כבר לא מתאים להשתלט על הסלון של הבית ושאני צריכה מקום משלי.  הייתי סוכנת אנייה בייבוא ויצוא במשך 15 שנה כעבודה עיקרית ובמקביל בערב הייתי מעבירה שני אימונים מידי ערב".

הייתה רוכבת על אופניים עם גל אייש ("מייק בייק")

להתקדם תוך כדי תנועה

 

"לימים התחלתי להעביר אימונים במתחם שהיה ב'ליגל' – השכרתי כל יום שעה ויכולתי להכניס שם 8-10 בנות, בשעה קבועה כל יום. וזה שוב הלך וגדל ולא יכלו לתת לי עוד שעות… יום אחד פגשתי את השכן ושאלתי אותו מה קורה עם דירת הגן אצלנו בבניין. שאלתי במקרה מתי הדיירים מתפנים? באותו רגע הוא אמר לי שהם בסוף החודש עוזבים – ברחוב כנרת בי"א – אמרתי לו שאני לוקחת את הדירה. באותו הרגע.  זיהינו את הפוטנציאל והרגשתי את האנרגיות, עשינו שם שיפוץ רציני. דירה של 30 מטר עם גינה… שברנו את כל המקום, שמנו רצפת גומי, לוגו, מראות כל מה שצריך ובמקביל עדיין עבדתי במשרד. אחרי חודשיים כבר התפטרתי והייתי 'אול אין' באימונים."

 

"התחייבתי למקום עם 16 בנות ותודה לאל זה רק הלך וגדל. הבנתי שאני כבר לא יכולה לשלב את שתי העבודות ואת המשפחה".

 

 

ש: מה את אוהבת בלאמן?

 

"אני נהנית לראות שהן נהנות, הן גם אומרות את זה וזה ממש ממלא אותי. תמיד הייתי שירותית עבדתי בבתי קפה וזה… אני מאוד אוהבת אנשים ובתכלס נהיינו חברות. "אצלך זה אחרת" – הן מרגישות שהן מקבלות יחס אישי, שאני מחוברת אליהן ואוהבת אותן. גם התוצאות – עצם זה שהן מגיעות לתוצאות אומר הכל. אני מייעצת להן גם מבחינת תזונה- כמובן שהכל לפי ההסמכות המקצועיות שלי.  תזונאית אני לא. לייעץ אני יודעת. הבריאות הפיזית והנפשית שלי שווה סיבוב קניות בזארה. יש אצלי כמה אופציות לאימונים- כרטיסיה או חופשי חודשי שזה לגמרי משתלם ושווה ערך לשאר המקומות האחרים בעיר".

 

"לגדול צריך לדעת."

"בנו אצלנו תמ"א בבניין ופינו אותנו מדירת הגן… במקביל די מיציתי ומימשתי את המקום ורציתי להתקדם – ציוד מכשירים טובים ואיכותיים יותר – לתת כל מה שאפשר למתאמנות שלי. עמית (בעלי) כל הזמן תומך בי. יושב איתי לחשב את הדברים גם אם יש קצת חששות אנחנו הולכים על זה בגדול והכל קורה בזמנו. הקמתי את המקום בקניון מאפס בנינו הכל עם אנשי מקצוע. הבסט של הבסט."

 

 

"אני הכי נהנית לראות כשהמתאמנות שלי נהנות ונותנות את המקסימום" . אתי במהלך אימון.

"אנחנו טיפלנו באמא וניהלנו את הבית"

 

אם אנחנו עבדנו בשביל לבזבז כסף על בגדים ושטויות – היא עבדה כדי לטפל באמא שלה ולקנות לה אוכל מיוחד ותרופות. אמא של אתי הייתה חולה בניוון שרירים – ALS , ולפני 33 שנה לא הייתה את המודעות והבנה לגבי המחלה כפי שיש היום.

 

 

"אמא שלי חלתה כשהייתי בת 6. היינו שבעה אחים ואחיות כשאני אחת לפני האחרון שהיה אז בן שנתיים. כולנו בהפרש של שנה בערך – הכי גדול היה בן 12. אף רופא לא ידע מה יש לה… ועם הזמן המצב שלה התדרדר – הידיים הפסיקו לעבוד ואז הרגליים לא תפקדו וכלום- לא היו לנו תשובות. האחים הגדולים שלי ניהלו את הבית. אחי היה בן 14 וניהל הכל. אבא שלי עזב את הבית – אני מניחה שהוא נלחץ ופשוט עזב".

 

ש: איך התמודדתם עם המצב?

 

"עבדנו עם מה שיש. אחי עזב את הלימודים בגיל 14 ויצא לעבוד – פרנס את הבית. אנחנו ניהלנו את הבית… מידי פעם אבא שלי היה מגיע ומביא ארגז של פירות או ירקות. לכל אחד היה תפקיד- אחת הייתה מבשלת, אחת מנקה את הבית… כל אחד קיבל תפקיד מסוים ופשוט ניהלנו – מלא ילדים את הבית. עם הזמן התחלתי גם לעזור".

 

"אמא הגיעה למצב סיעודי – כשהייתי בת 16 כשהיא הפכה לצמח".

 

"אחרי חמש שנים היא ממש הייתה מרותקת למיטה ולא דיברה יותר. כל יום מישהו אחר מאיתנו לא היה הולך לבית הספר ונשארנו בבית לטפל זה. שירות סוציאלי היה מגיע לראות שאנחנו בסדר והולך. לא עזרו לנו, לא היה דבר כזה מישהו שיגיע לסעוד את אמא – אנחנו טיפלנו בה, עשינו הכל- מאכילים (עד שהגיעה להאכלה דרך צינור בבטן), הריאות קרסו – עברה למכונת הנשמה… הגענו לבית חולים ושם חשבו שזהו, זה הסוף ואין לה יכולת לדבר או לתקשר עם אף אחד מלבדי. אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל היא הייתה מדברת איתי – משפטים שלמים עם העיניים. הרופאים לא היו מבינים איך זה קורה, אבל הייתי מעבירה בשמה מה שהיא רוצה. סוג של מתורגמנית – הפכתי לפה שלה. אף אחד מהאחים שלי לא הצליח להבין אותה. הייתי סוג של המלאך השומר שלה רק אני הבנתי אותה".

 

 

לימים, קרה מקרה שרופא הגיע לתת טיפול ביתי וגרם לנזק בלתי הפיך – אי הגעה של חמצן במשך זמן ארוך שהפך את האם לצמח. גם אז אתי הייתה צמודה אליה, טיפלה בה ודאגה לה… יצאה מהבית בעיקר לעבוד כדי להביא עוד כסף לקנות אוכל תרופות וכל הנדרש…

 

 

"עד שבוקר אחד חזרתי ממשמרת ב'קפולסקי'. לפני שהלכתי לישון בדקתי כהרגלי שהכל בסדר איתה. התעוררתי בבוקר, באתי אליה לחדר וראיתי שהיא בצבע כחול. למרות שסירבתי להאמין, הלכתי מהר לאחי יוסי שהיה צריך להתגייס באותו יום… הזמנתי אמבולנס והייתה לי תקווה שאני טועה אבל זה היה הסוף".

 

 

ש: מה הרגשת באותו הרגע?

 

"הייתי כמו מכונה, עבדתי על טורבו, התקשרתי לאחים שלי קראתי להם שיבואו, לחברת קדישא… לא היה מי שיעשה את הדברים האלה. מי שמכיר את הסיפור שאל אותי אם הרגשתי סוג של הקלה. אני תמיד אומרת שזה מה שהכרתי – זו הייתה אמא שלי והיה לי תפקיד – לשמור עליה, לדאוג לה ולטפל בה. הרגשתי את המעמסה והיו לי מחשבות של ככה יראו החיים שלי… ככל שהתבגרתי – הייתי כבר בת 20 והכרתי את עמית משהו כמו חודש לפני שהיא נפטרה ותהיתי תהיות עם עצמי אבל לרגע לא חיכיתי שהיא תמות. להפך, נכנסתי לדיכאון במשך שנה… אני כן יכולה לומר שהבנתי שאני צריכה לטפל במישהו- זה מה שאמרתי לעמית, שאני רוצה ילד, מישהו לטפל בו".

 

מאז ומתמיד נתנה את כל כולה למען האחר

החיים שאזולאי וענונו עברה לא היו פשוטים, היא עד היום מבינה שהיא הייתה זקוקה לתמיכה, טיפול ועזרה שלא היו עבורה באותו הזמן. היום, כמאמנת – היא יודעת לראות בעיניים של המתאמנות שלה אם משהו עובר עליהן, יודעת כמה ואיך לפרוק אנרגיות, כעסים ולהתנתק רגע משגרת החיים ולתת הכל באימון עצמו. -למען עצמן, ולוקחת את כל סיפור החיים שלה והתובנות אל הסטודיו שלה – מבינה שהיא אוהבת להיות שם למען אחרות, גם כמאמנת מקצועית וגם כאוזן קשבת וחברה.

לעוד פרטים על הסטודיו לחצו כאן

imageעוד כתבות

baner

יום בחיי אשדודי: הפעם "זה" אורי אלמליח

20:31 | 26/01/2023
baner

"הגל הראשון שלי בים"

20:19 | 25/01/2023
baner

הקאנטרי ברובע י''ג: האם תושבי העיר יזכו להנחות נוספות?

19:54 | 22/01/2023
baner

קריפטו C הגיע לעיר - בואו ללמוד את עולם הסחר במטבעות הדיגיטליים

10:55 | 22/01/2023
baner

קפה ג'וליה נפתח מחדש: סיפורו של מוסד אשדודי אמיתי

18:32 | 19/01/2023
baner

זה ציפור? זה מטוס? תכירו את סרגיי שפיצין "בודהה המקפץ"

20:53 | 18/01/2023

imageהמלצות נוספות

sss

יום בחיי אשדודי: הפעם "זה" אורי אלמליח

‫חן בוקר‬‎ אמר

20:31 | 26/01/2023

sss

"הגל הראשון שלי בים"

חן קריפיצר

20:19 | 25/01/2023

sss

הקאנטרי ברובע י''ג: האם תושבי העיר יזכו להנחות נוספות?

יניב יוסיף-אור

19:54 | 22/01/2023

imageעוד כתבות

baner

יום בחיי אשדודי: הפעם "זה" אורי אלמליח

20:31 | 26/01/2023
baner

"הגל הראשון שלי בים"

20:19 | 25/01/2023
baner

הקאנטרי ברובע י''ג: האם תושבי העיר יזכו להנחות נוספות?

19:54 | 22/01/2023
baner

קריפטו C הגיע לעיר - בואו ללמוד את עולם הסחר במטבעות הדיגיטליים

10:55 | 22/01/2023
baner

קפה ג'וליה נפתח מחדש: סיפורו של מוסד אשדודי אמיתי

18:32 | 19/01/2023
baner

זה ציפור? זה מטוס? תכירו את סרגיי שפיצין "בודהה המקפץ"

20:53 | 18/01/2023
בודק...