בנה מצלמה 'כמו של פעם' וצילם חיילים: תערוכת יחיד למידן גיל ארוש

למה לסרבל ולסחוב איתך את כל הציוד הזה במקום לקחת מצלמה דיגיטלית?

"נתחיל מזה שעם המצלמה המיוחדת הזו אני יכול לפתח את התמונות במקום ולתת לחיילים. התמונות שיש לי הם בעצם "עותקים כפולים", כל מי שצילמת צילמתי פעמיים וכן, יש מרווח של כמה דקות בין תמונה לתמונה כך שאף תמונה לא באמת זהה בדיוק לאחרת. מעבר לזה, אין תוצאות כאלה במצלמה דיגיטלית, זה מיוחד. עם פולרואיד כל אחד יכול ללכת אבל פה יש תוצר מיוחד שנראה כמו צילום ישן".

זה לגמרי נראה כמו צילום ישן. לזה כיוונת מלכתחילה?

"אחרי כמה ימים כשהסתכלתי על התוצרים הבנתי שזה נראה כאילו זה צולם במלחמת יום כיפור. התוצרים יצאו כל כך אותנטיים, כך שאין משהו שמסגיר את זה שזה צולם עכשיו. היום אני יכול לומר שה- "SAY" של התערוכה הוא שיש כאן מעגליות שחוזרת על עצמה. לצערי כל כמה שנים אנחנו במלחמה או מבצע ובאמת שכבר אי אפשר להבדיל מה זה מה ומתי זה מתי. וכן, הטכניקה של הצילום עצמו עוזרת להעביר את המסר".

רצה לתרום משהו לחיילים. מידן גיל ארוש (צילום: גלעד בר שלו)

למה צילמת דווקא חיילים?

"כל הפרויקט הזה נולד מתוך הרצון להעניק משהו לחיילים. זו הייתה ההתנדבות שלי במלחמה. הלכתי לבסיסים ולשטחי כינוס ונתתי להם מיד את הפורטרט שלהם, תוך כמה דקות. עשיתי את זה במשך כמה חודשים בכל רחבי הארץ. בהתחלה רק נתתי תמונות. עם הזמן וככל שהצילומים התרחבו, אספתי תרומות כדי לקנות את כל הציוד הזה דרך הרשתות החברתיות, מהמעגלים הקרובים וקצת יותר רחוקים. זה הגיע אחרי שהשקעתי בעצמי את הסכום הראשוני".

איך החיילים הגיבו?

"בכל מפגש שלי עם חייל צילמתי שתי תמונות. אחת נתתי להם מיד ואת השנייה שמרתי לעצמי אז יצא שצילמתי מאות. הם די התלהבו, התוצרים יצאו באמת על זמניים".

אני חוששת לשאול… אבל…

"כולם בחיים, יש אחד שאיבד שלוש אצבעות מירי של צלף. אני גם ממש שמח לומר שהרבה חיילים שצילמתי יגיעו לפתיחת התערוכה. זה מדהים אני זוכר כל מקום שהייתי בו ואת השמות של האנשים שצילמתי".

הפתיחה ביום חמישי הקרוב, 6.6 בשעה 20:00 בשביל המרץ 6 בת"א בגלריה בשם "מקום לאמנות". אצרה את התערוכה דנה חרסי.