מגזין
עדות מצמררת: שרדה את הטבח בפסטיבל ה"נובה" ומשחזרת את מה שחוותה
שאנל ביטון בת ה-23 מאשדוד הגיעה בליל שישי - ה6 באוקטובר לצלם תוכן יחד עם בן זוגה ארתור במסיבת הטבע בקיבוץ רעים. את מה שקרה שם בשעות הבוקר היא לא תוכל לשכוח לעולם. קצת יותר משבוע אחרי המסיבה בה מאות צעירים ומבלים נרצחו באכזריות, היא כאן כדי לתאר את רגעי האימה להם הייתה עדה: "קלטתי חבורת ילדים צועקים 'הם שמה הם באים הם על טנדרים' והבנתי שרק אני יכולה להציל את עצמי. מקווה שהמדינה ויתר הרשויות יידעו לעזור לכל ניצול ומשפחה שאיבדה את יקיריה".
18538 
תגובות
הדפסה
שרדה כדי לספר. שאנל ביטון
"טוב מאיפה להתחיל?"
"השעה הייתה אחת בלילה. הגענו אני ובן זוגי ארתור אל ה"נובה" בקיבוץ רעים.
הלכתי לצלם תוכן לאירוע הזה והתרגשתי בטירוף. זה היה יכול להיות פסטיבל בין הטובים והחזקים בארץ.
כמה חיכינו! הגענו לפסטיבל עם אנרגיות מטורפות שאין לתאר, דוכנים, 2 במות מוגזמות מלא אנשים, ישראלים ולא ישראלים שמגיעים מכל מקום בעולם בערך כמו בכל פסטיבל.
הגיעה השעה 5:50 ואמרתי לארתור "בוא ניקח את הציוד של המצלמה לרכב ונחליף לנעלים נוחות". הייתה לי הרגשה מוזרה כזאת שאין לי חשק לצלם במסיבה הזאת, לא יודעת למה. לא בגלל שזו הייתה מסיבה גרועה או משהו כזה, פשוט הייתה לי הרגשה ממש מוזרה. מהרגע שפתחתי את הדלת של הרכב כדי לחזור קצת ליהנות, קרה האסון הכי גדול שיש.
טילים נורו לעברנו, לא ידענו מה לעשות, אם לחזור לרחבה או להישאר ליד הרכב מה לעשות, מה עושים מפה? אין מסיבה? אין כולם איך חוזרים לבית? זוכרת שישבנו חצי שעה על הרצפה עם הידיים למעלה על הראש ולא יודעים מה לעשות, לא אני ולא ארתור ובינתיים בזמן הזה חברים שלנו התקשרו אלינו .. שאלו "איפה אתם"? אמרתי "תעזבו הכול פשוט בואו לכיוון הרכב ונחכה ונראה מה עושים".
כל אחד מפוחד, כל הילדים רצים לכיוון של הרכב, חלקם צוחקים מהמצב חלקם בוכים, באמת כמו סרט אימה. אני זוכרת שממש הרגשתי בסרט אימה ואני מנסה להבין איך אני בורחת ממנו.
אחרי כמה שניות מתחילים לשמוע יריות … מה? איפה איך? זה לא הגיוני כאן. הבנו שזאת בעיה ואף אחד לא יודע מה לעשות לאן לנסוע? ראינו מלא רכבים של חברים שלנו שיצאו בין הראשונים ועדיין נעדרים.
בשלב הזה אנחנו מחליטים שעולים לרכב ונוסעים לכיוון איפה שאין יריות. אנחנו נוסעים כמה דקות בודדות שפשוט מרגישות נצח!!"
שאנל ביטון עם החברות בפסטיבל ה"נובה"
ילדים רצים בכמות מטורפת, צרחות, יריות, אין פשוט אין לאן ללכת ואין מי שיציל אותנו חוץ מעצמנו
"אני רואה ילדים מתחילים לשבור בקבוקי זכוכית, מתחילים להכין כלים בשביל להגן על עצמם. אני חושבת פה כבר שאני מדמיינת ולא מעכלת את מה שקורה. אני קולטת חבורת ילדים צועקים 'הם שמה, הם באים, הם על טנדרים' והבנתי שרק אני יכולה להציל את עצמי. אנחנו מחליטים לרדת מהרכב ולברוח לתוך בונקר כזה ומה שנשאר לעשות זה להתפלל ולקוות שהכול יהיה בסדר.
התחבאנו שם אני והבן זוג שלי והחברים שהיו אתנו ברכב ועדיין לא מבינים. מחליטים ששוב עולים לרכב ומתקדמים ופה התקרבנו קצת לכביש ועדיין אף אחד לא זז, ושוב רואים ילדים רצים ובורחים ופה קלטנו את המחבלים של החמאס ממש אבל ממש מתקרבים עם הטנדרים וכל מה שנשאר לנו זה לברוח ולרוץ כמה שיותר מהר.
פה איבדתי את כולם – את החברים שלי ובו זמנית תוך כדי שאני רצה, אני לא מוותרת על הבן זוג והחברים ומתקשרת אליהם. אמרתי לכולם לחכות ולא לזוז ושאני הולכת להביא את הרכב.
אני וארתור רצנו בשדה כמו משוגעים. אמרתי לו שעכשיו זו ההזדמנות להביא את הרכב.
הצלחנו להוציא אותו מהכביש והעלנו את חברים שלנו ופשוט נסענו על כל השדה, תוך כדי שיורים לכיוון שלנו. אני רואה ילדים רצים בכמות מטורפת, צרחות, יריות, אין פשוט אין לאן ללכת ואין מי שיציל אותנו חוץ מעצמנו. לא הפסקתי להתפלל ולהאמין שזה יסתיים בקרוב."
שאנל וארתור. שרדו את הטבח הנורא במסיבת הטבע
רק היום אני מבינה כמה הנס היה גדול
"לא יודעת איך האוטו שלי לא התחפר בחולות אבל יצאנו משמה. הגענו לכביש שלא ידענו לאן לפנות, ימינה או שמאלה ובסוף פנינו שמאלה וראינו טנדר עם הערבים מתקרבים אלינו ויורים לכיוון שלנו ואז פרססנו במהירות. נסענו לכיוון השני על 200 קמ״ש, תוך כדי שאנחנו מבחינים ברקטות על הכביש – ממש שדה קרב מה שהלך שם!!! זה לא נתפס.
למזלנו הגענו לבסיס צאלים אחרי שניידת משטרה הכווינה אותנו לשם. חיכינו שם עד הערב ואז פגשתי גם עוד 2 חברות ועוד כמה אנשים שנשארו מהמסיבה שכולם חסרי אונים. אף אחד לא יודע מה יהיה איך יהיה מה עושים מתי נצא מפה?
אף אחד אפילו החיילים לא מודעים למה שקרה !!! מצב הזיה, פשוט הזיה לא יכול לקרות מצב כזה במדינה. זה פשוט אסון! חברי הקרובים שיצאו ראשונים שעדיין נעדרים .. שעדיין לא יודעים מה איתם. אני לא מסוגלת לעכל ולהאמין שזה מה שעברנו ועוברים נפשית!
רק היום אני מבינה כמה הנס שלנו היה גדול. אם היינו נשארים עוד רגע ברחבת הריקודים, כנראה שהיינו מתים. אני מודה לאלוהים בכל רגע, על הכוחות שהוא נתן לי ועל התושייה שלי ושל בן הזוג שלי במצב הזה. יש לי הרבה חברים שעד עכשיו לא מוצאים אותם ועוד חברים שלא שרדו את התופת ונרצחו. אני מקווה שהמדינה תעזור לנו ושיספרו לכל העולם את מה שקרה שם."
שאנל ביטון ברגעים של אושר במסיבה לפני שהזוועה החלה (שאנל ביטון)
שרשרת האין סוף ששומרת על שאנל. הרבה מעבר לעוד תכשיט
עוד כתבות
18:55 | 02/03/2024
עוד כתבות
מבזקים - אשדודי
