דמעה של שמחה: תכירו את הליצנית האשדודית שמעודדת מפונים

הצלחתם להביא דמעות של שמחה במקום העצב?

"הגבול הוא מאוד דק, בטח במצבם. אך ברגע שיש לי איזה שהוא שיתוף פעולה וקשר עין טובים, גם אם אנחנו מצליחים אפילו לעשות משחק הכי שטותי – הם מצליחים קצת לשחרר ולהירגע. היה אבא אחד ששיחק בצעצוע של אפרוח קטן והוא תוך כדי סיפר לי על האפרוחים שהיו לו בקיבוץ, אז אמנם הצעצוע שימח אותו אבל זה היה מהול בטרגדיה". 

הייתה פעילות ספציפית שבדיעבד הייתה מועדפת עליהם ?

"כמה שזה נשמע פשוט- ככה זה כיפי: בועות סבון, חד משמעית. יש גם בועות שנוצרות מג'ל סיליקון והם עמידים יותר. זה כמו קסמים – זה מרגש ועושה חיוך. הדברים הקטנים שעושים את השינוי הגדול".

דין שרון צ'אפלין, משתף על הפגישה שלו עם המפונים – ברגעים הראשונים: "הגענו דרך הארגון 'סמיילי שלנו' – שהקמתי לזכר חבר טוב שנהרג. מהארגון נגזרים כמה עמותות וארגונים כמו 'רופא חלום', 'ליצנות חינוכית של טליה ספרא", 'ליצנים הומניטריים' ו'ליצנים רפואיים נלחמים על החיוך' (מיזם שהוקם בקורונה על מנת לגרום לאנשים לחייך בעקבות דיכאון שחוו). ביום השני למלחמה, אני וחברה בשם רננה הקמנו עוד מיזם לארגון שנקרא 'ליצנים רפואיים טיפוליים בחזית' –  שמטרתו ללכת לאיפה שחייבים אותנו וצריכים אותנו הכי הרבה: קיבוץ בארי, נירים, נחל עוז, ניר יצחק שעברו את הדברים הכי קשים. אף אחד לא בא לקראתנו שם, גם שביקשתי זה לא קרה. אנחנו באנו בהתנדבות לשם עם המון תרומות שהבאנו איתנו. אני אישית דאגתי בפעם השנייה שהגעתי – להביא שתי משאיות מלאות בתרומות של אייפדים ומחשבים דרך עמותה. התחלתי את הכול לבד בהתחלה ולאחר מכן מאות אנשים הצטרפו אלי.

"כל מי שהגיע לשם כליצן רפואי טיפולי, היו לו שני כובעים: הליצן והמטפל"

הגעתי עם הקבוצה הראשונה של הליצנים רפואיים טיפוליים למפונים כבר ביום החמישי למלחמה. למעשה, אנחנו היינו הראשונים שהם ראו לפני כל איש טיפול אחר, ולכן גם שימשנו כמטפלים באומנות, מוזיקה, בובות, פסיכותרפיה…היינו לבושים בצורה מכובדת ולא שטותית מידי, גם לא היינו מאופרים – זה הרגיש שהגענו לשבעה והתנהגנו בהתאם. היו את 'עמותת לב אדם' שזה למעשה כמה בני נוער מתנדבים שהיו שם אבל חוץ מהם ומאיתנו, לא היה אף אחד: לא הממשלה, לא גורמי טיפול, לא הצבא. הייתי איתם כמעט כל החודש הזה ובפעם האחרונה שני הצטרפה אליי. אמרתי להם שזאת הפעם האחרונה שאני איתם, הרגשתי שאין צורך בנוכחותי יותר כיוון שיש איתם המון אנשי טיפול, פיקוד העורף ומתנדבים אחרים ואני כמו 'מארי פופינס' וכרגע אני 'עף' למקום אחר. 

בהתחלה זה היה יותר להקשיב ולהיות איתם והם פשוט פתחו את הלבבות הפצועים שלהם וסיפרו לנו מה עבר עליהם. אני חושב שהאף האדום גרם להם להיפתח מולי. סוג של מסיכה, דמות שהם הרגישו איתה בנוח. עצם זה שאף אחד לא בא בהתחלה להצחיק, והגענו ורק היינו קשובים אליהם ובאישור גם יד על השכם וחיבוק, אני שואל שאלות עליהם מבלי לעורר להם את הטראומה. בפעם הראשונה הם סיפרו המון זוועות שהם ראו. ילדים בני חמש סיפרו על שריפת הבתים, רצח משפחותיהם וחבריהם… וככה עוד סיפור ועוד סיפור. 

לא באנו רק כדי להצחיק. בפעמים הראשונות הצלחנו לגרום להם לאכול, לתפקד, לדבר רק בעזרת מוטוריקה, פסיכולוגיה חיובית ודמיון מודרך והכל בצורה מאוד עדינה ורגישה. הילדים  כמה ימים לא יכלו לאכול מהתחושות הקשות שחוו אז בעזרת עידוד עם שלטים שכתוב עליהם "כן לאכול" ואפילו מצב שניגנתי לילדה בת 6 מנגינה כי רק כך היא הצליחה לאכול ולהירדם קצת אחר כך. כל הזמן חשבתי איזה קשר מיוחד יש ביני לבין הילדים שהדמעות שלהם בעצם עברו אליי. באנו להיות איתם בדמות הליצן – כן, אבל הגעתי בתור איש טיפול ואם יצאו חיוכים זה בונוס והצלחה אבל באנו כדי להיות איתם, לחבק, לצעוק, לצרוח, לזעוק, לבכות, לחבק, ולהיות איתם בשבעה. 

בפעם האחרונה, בעקבות הניסיון שלי מהימים הראשונים, היה לי קל להנגיש לשני והקבוצה את המפגש עם המפונים ועשינו זאת בהדרגה, ממלון שבו המפונים שוהים עם בעלי החיים שלהם לבית החולים 'יוספטל' וכך הלאה לאט לאט למקומות היותר קשים, של מפונים מניר יצחק, נירים, ניר עוז, נחל עוז". 

"החיוך נותן להם רגעים של רוגע, ואפשר להם לשחרר קצת מהמציאות הקשה -זה היה מאוד משמעותי עבורם"

שני ודין ישמחו להגיע לעוד מקומות שצריך אותם, על מנת ליצור קשר עם שני חייגו 052-841-7563