מגזין
סוכות של פעם: מה זוכרים האשדודים מהחג בעיר מלפני שנים רבות?
חג הסוכות של ימינו שונה מאוד מחווית החג של הדורות לפנינו. לשם הרצון לחזור מעט לנוסטלגיה, צללנו לכמה מהסיפורים והזיכרונות היפים של תושבי העיר הותיקים. מהחוויות של שנות ה-80 שחקוקות בליבה של אורלי הרשטר כהן, דרך החידון בסוכה של משפחת בר און ועד השירים המסורתיים שסיגל עזרא לא שוכחת לרגע.
1608 צפיות 
תגובות
הדפסה
התאומים איתן ואמיר עם אחותם אילנה ז"ל בסוכה של שנת 1967 באשדוד (אלבום פרטי משפחת בר און)
"פטיש מסמר, ניקח מהר": היו זמנים, בהם הטכנולוגיה לא הייתה נוכחת כל כך והחוויות עם המשפחה, החברים והשכנים היו מקבלות במה גדולה ומוארת הרבה יותר. כולנו כבר שמים לב לשינויים בשנים האחרונות אשר "קילקלו" מעט את חווית החגים. היום, כדי להקים סוכה ולקשט אותה, כל מה שצריך זה לקפוץ לסופר או לאחת מחנויות הסטוק, או אפילו להזמין מהאינטרנט. אך לפני עשרות שנים, את הסוכות היו מקימים מקרשים שנאספו במיוחד, סדינים שמביאים מהבית, וקישוטי נייר עיתון. הנה כמה זיכרונות יפים מהשנים ההן:
"שבי ציון 20 – הבניין הכי שווה בעיר" הזיכרון של אורלי הרשטר כהן
"בסוכות זו הייתה החוויה הגדולה ביותר עבורי ילדי שנות ה-70 וה-80 בעיר אשדוד. אני מאמינה שכל אשדודי שרואה את "שנות השמונים" יכול מאד להזדהות עם קיבוץ הגלויות הגדול הזה: השכן הרומני, המיצרי, המרוקאי והטריפולטאי. חוויות של ילדים שהמסך היחיד שהיה הוא ערוץ 1 ואולי יחידי סגולה שראו ערוץ לבנוני. ומה עושים ילדים שאין להם מסכים? יורדים לחצר ומשחקים. לנו היה בניין מיוחד במינו, שבי ציון 20 – הבניין הכי שווה בעיר: המון ילדים באותם גילאים והנכדים של השכנים מקומה ראשונה, הדודים, אבא שלי ועוד כמה אבות שבונים לנו ספסל ומתקנים, ובניין של 16 דיירים מאוחדים.
כל משפחה בנתה את הסוכה שלה, והייתה את הסוכה הגדולה שלנו הילדים שאליה היו מגיעים מבניינים אחרים.
מיד עם צאת כיפור הייתה יורדת כל משפחה עם העצים שאספה, שכן אחד עוזר לשני ובונים יחד סוכה אחר סוכה.
בדיוק כמו בשיר "פטיש מסמר ניקח מהר", לימים השתדרגנו ובנינו סוכות מצינורות ברזל! ואז כשמגיע שלב הכיסוי, חלק היו מביאים סדינים וחלק בדים, ולנו היה כיסוי שנתפר על ידי אימי.
שלב הקישוטים היה חגיגה שלמה, בזמנו לא היה "שיין" או "מקסטוק" במקסימום "טלאפלא" שם היינו קונים דבק ובמקרה הטוב ניירות קרפ וניירות צבעוניים. היינו יושבים כל ילדי השכונה עם האימהות וגוזרים רצועות ויוצרים שרשראות , מנורות, קישוטים והכל מעשה ידנו. הסוכות מלאו את חצר הבתים ואנחנו שלא הסתפקנו בשטח ליד, בנינו את סוכת הילדים המאולתרת שאליה הגיעו מכל קצוות השכונה.
בעת החג עצמו, הגברים חזרו מבית הכנסת, מכל סוכה מלאה במשפחה מורחבת שמענו זמירות קידוש במגוון סגנונות, וריחות ארוחת החג היו באוויר – כל סוכה ומנהגיה. בסיום המבוגרים היו יושבים יחד והילדים מתרוצצים בחוץ.
היינו משחקים המון בשש בש, רמי ו"מלחמה". במהלך חול המועד, היינו יורדים ערב ערב וכל ילד היה מגיע עם ארוחת הערב שלו , היינו אוכלים יחד בין הסוכות, משחקים ונהנים. זה היה חג בלי מסכים שהכיף היה גם בהכנות וגם בסוכות. כשיש לך אבא נגר ואמא תופרת, תארו לכם איזה סוכה מושלמת.
כתבתי לזכר אימי אינס בת פורטונה ואבי פנחס בן שמחה"
"הייתה אווירה קסומה" הזיכרון של אליאב יוסף
"בחג הסוכות הייתה אווירה קסומה. מיד אחרי יום הכיפורים כל ילדי השכונה חיפשו קרשים מאתרי בנייה, מסמרים במחסנים, סכך מהדקלים ליד הבית. את הסוכה היינו בונים פטישים ומסמרים, ילדים בני 10-13 היו כמו בנאים. למעטפת הסוכה הבאנו סדינים. החלק הקשה היה שאמא לא תכעס על הסדינים שרצינו לקחת….הסכך היה חלק קצת מורכב עבורנו כי הוא היה גבוה ואנחנו נמוכים.
מיקום הסוכה היה חייב להיות אטרקטיבי ליד הכניסה לבית, והסוכה עצמה הייתה חייבת להיות מרשימה בגודלה, בערך כ-15 מ"ר . לאחר שהסוכה נבנתה, הבנות והילדים הקטנים היו מכינים קישוטים, במיוחד שרשראות …גוזרים צובעים ומדביקים. את הלילה הראשון תמיד העברנו בסוכה, אך בשאר הימים חזרנו למיטה בבית".
סוכה משנות ה-80 ברובע ב' (צילום: דוד משולם)
"סוכתי הקטנה מיוחדת במינה" הזיכרון של סיגל עזרא
"סוכות הוא חג שזכור לי תמיד מילדותי באשדוד, העיר שאני כל כך אוהבת. גרתי ברובע ד' ברוגוזין מול הים. זה היה מקבץ של שלושה בניינים עם המון ילדים, דלתות פתוחות, ו"שישו ושמחו" בין הקומות. היינו יוצאים למשימה של איסוף העצים והסכך …לא זוכרת שהיו עוזרים לנו. פשוט היינו מתארגנים שלושת הבניינים על בניית הסוכות, זה מביא סדין, השני מביא מזרן והחברה מביאה שולחן וככה לאט לאט נבנות הסוכות סביב הדשא מול הים היפה שלנו.
אחרי שהיינו בונים סוף סוף את הסוכה, בנים ובנות יחד היינו יושבים ועושים קישוטים לסוכה במשך שעות. בבוקר שלמחרת בדרך כלל בבניין שלי, הסוכה הייתה עפה ראשונה כי היא קו ראשון מול הרוח של הים. לא היינו מוותרים ובונים אותה מחדש ואז לאט לאט היינו מוצאים את עצמנו מתארחים אחד בסוכה של השני עם הרבה משחקים וצחוקים, עם לילות לבנים כשכל השכונה כבר ביחד הפכו להיות אחד. השכנים היו זורקים עלינו מים מלמעלה בצהריים, כי רצו שקט.
אמא אחת הייתה עושה פסטה, השנייה שניצלים, השלישית קוסקוס וכן הלאה כך שתמיד היה אוכל טעים בסוכה. היינו שרים לנו "סוכתי הקטנה מיוחדת במינה טרילילי טראללה", היום נעלמו ימי התום.
מאחלת לעם ישראל אחדות מתוך ואהבת לרעך כמוך וגם מהשונה ממך
סיגל מאירוביץ מרוגוזין 48"
"סוכה ענקית כמו הלב שלהם" הזיכרון של בנות הדודות גלית גבאי ודורית פינקר
גלית: "הייתה לנו סוכה מהממת גדולה, יפה, מטופחת ומסודרת. סבא וסבתא דאגו תמיד שיהיה בשפע, אווירה טובה חמה ואוהבת. הייתה הכנסת אורחים לסוכה, כל מי שרצה היה מגיע יושב אוכל ונהנה. הייתי מוכנה להחזיר עכשיו את התקופה הזאתי שהם יקומו מקברם ויהיה לנו אחלה חג. אין אחד שלא נהנה, אין אחד שלא אהב".
דורית: ״כולם, כל האחים והאחיות עם הילדים והנכדים בלי יוצא מן הכלל בסוכה של סבא נסים וסבתא עליה זצ"ל ברחוב המעפילים, סוכה ענקית כמו הלב שלהם, אוכל מכל טוב".
"זה היה אטרקציה" הזיכרון של איתן בר און
"אבא שלי היה בונה את הסוכה, הכול היה מקומי – בשכונה עצמה. הסוכה הייתה מתחת לבניין שהיה על עמודים. המון עצי אקליפטוס היו ברובע א׳ ברחוב הדקל, אז היו לוקחים זרדים ובונים את הסכך עם הענפים.
אני זוכר שבסוכה עשו חידון, עם שאלות טריוויה כאלו ושיחקנו, היה ממש חוויה וכייף שכל הילדים ביחד מתקבצים. היו מגיעים ילדים מבלוקים ליד ובעצם כל מי שרצה להגיע, הוזמן להיכנס לסוכה.
זה היה ממש אטרקציה. הכול היה פשוט יחסית, גם בשכונה היו מכל מיני עדות ואף פעם לא היו מתחים על רקע עדתי, היו לי חברים מכל העדות, הודים, קראים, אשכנזים…הכול.
בתמונה רואים אותי מימין עם אחי אמיר משמאל בני 4, ואחותי אילנה באמצע בסוכה. אבא שלי היה סוג של אמן כזה, מצייר, מפסל ובין היתר גם היה עושה צילום של מסיימי מחזורים של בתי הספר. התמונות עם השנים דהו קצת, אז היום עם האפליקציות שיש אפשר לשפץ והחזרנו לה את הצבע. אבל כתמונה מקורית, היא הייתה בצבע שזה היה מאוד נדיר אז. מצלמה כזאת בשנות ה-60 עם פילם צבעוני לא הייתה ממש נפוצה. בבית היה לנו מקרן והיינו עושים ערב הקרנת שקופיות וזה היה נחמד להיזכר.
בתמונה השנייה, אני ואחי אמיר בני 6 (1969) בכיתה א', כפי שרואים במחברת הנושא הוא חג סוכות, כמו כן רואים את התיק שהיה לרבים מאיתנו, התיק הזה ליווה אותנו 7 שנים עד כיתה ז' ובכיתה ח' קיבלתי תיק חדש שנקרא תיק שכל".
מציירים בכיתה (צילום: אלבום פרטי של משפחת בר און)
עוד כתבות
עוד כתבות
מבזקים - אשדודי
