למה שירן לא מחייכת?

לא הגירושין שעברה לפני כשנה וחצי וגם לא זה שעזבה לפני כמה חודשים את ה'ליגל' – העסק המשפחתי שבו גדלה, הם הסיבה לזה ששירן דהן לא מחייכת יותר. בסוף חודש ינואר האחרון היא עברה תאונת גלישה שבשנייה אחת שיתקה לה חצי מהפנים ועכשיו היא אוזרת אומץ ומדברת על הכול, בפנים ולב חשופים >

image 476 imageתגובות imageהדפסה
article

תקופה לא פשוטה עוברת על שירן דהן (39 בקרוב), זאת שנראית כמו ילדה בת 16 נצחית, אחת הדמויות הנשיות הבולטות בעולם הגלישה האשדודי והישראלי.
לפני כשנה וחצי היא ובעלה ירון (“גרוש מהחלומות”) החליטו להתגרש אחרי 12 וחצי שנות זוגיות (מתוכן היו נשואים כ- 11 שנים), אולם נותרו עדיין חברים טובים ומגדלים יחד את שתי הבנות שלהם. בנוסף, לפני כמה חודשים היא החליטה לעזוב את ה’ליגל’ – העסק המשפחתי בו יחד עם אחיה גל ושאר בני המשפחה, צמחה והשקיעה שנים רבות וממש עיצבה אותו בדמותה – ואז, זמן קצר לאחר ההחלטות הכה משמעותיות שקיבלה בחיים – הגיעה תפנית בעלילה בצורת פציעת גלישה, שכתוצאה ממנה חצי מהפנים שלה השתתקו.

לפני משהו כמו חצי שנה היא ואחיה גל החליטו בצורה ידידותית – משפחתית ששירן עוזבת את הספינה של העסק המשפחתי ויצאה לדרך חדשה עם עסק חדש משלה- מועדון גלישה חדש בשם Sea You Surf.

עם אחיה גל דהן. בנו יחד את ה'ליגל'

היו כל מיני שמועות לגבי העזיבה שלך את הליגל...

“זה המקום לומר שזה היה בקטע של לפתוח עוד בית – הליגל תמיד יהיה הבית שלי וגל תמיד יהיה גם חלק מהעסק החדש שלי, זה תמיד יישאר בתוך המשפחה. אם לא היה גל, לא הייתי מי שאני היום. הוא היה האבא והאמא שלי במיוחד שהתחשב בזה ההורים שלי התגרשו כשהייתי צעירה ויש בינינו אהבה גדולה.

גל פתח את המקום לפני כ- 20 שנה. זה התחיל עם קייטנת גלישה קטנה בחוף הקשתות, שם היה לו מקום קטן שעם הזמן צמח והתרחב ואז עבר למתכונת גדולה יותר במקום המוכר כיום בסמוך למגדל השעון בחוף לידו – גם חנות גלישה, גם בר-מסעדה וגם בית הספר הכי ותיק ומקצועי שיש לגלישה בעיר.

עסק משפחתי של אנשים שגדלו בתוך המים

אבא יהודה וגם הדוד מרקו ז”ל – אנשים שתמיד היו בים ועסקו בדיג מקצועי, כך שתמיד הייתה בבית אווירה של “ים”.
“האוכל הכי מוכר לי מאז שאני ילדה זה הדגים הטריים שאבא תפס…” אומרת שירן. אני איכשהו השתלבתי לתוך הביזנס לפני משהו כמו 15 שנה. הוצאתי תעודת מדריכת גלישה בשנת 2007, כשאז עוד בקושי ידעתי לעמוד על גלשן. פשוט ידעתי שזה מה שאני הולכת לעשות – ללמד אנשים לגלוש. היום אני יודעת לומר שאין מצב שאני אעשה משהו אחר חוץ מללמד אנשים לגלוש.
כגולשת מאוד בסיסית כבר התחלתי לאמן אנשים. ואז כמובן הצטרפתי לגל והמקום התפתח.. לפני חמש שנים בערך העסק עבר אליי כי גל היה צריך קצת להתאוורר ובאמת הייתי ‘אול אין’ במקום – כל המכלול. היה לי מאוד אינטנסיבי, לא הייתי הרבה בבית לצערי ונשאבתי לתוך עבודה קשה למשך תקופה מאוד ארוכה. כשאני מסתכלת אחורה היו רגעים שממש הייתי ה’כולבוייניקית’ של המקום – טבחית, ברמנית, מדריכת גלישה כשצריך… מילאתי את כל החורים.”

את מרגישה שזה בא על חשבון הבית ופגע לך בזוגיות?

“עם הזמן האינטנסיביות בעבודה פגעה במשפחה ואיבדתי את התיזמון הנכון לעשות ‘קאט’ לעסק וללכת הביתה, אין ספק. עם זאת, אנשים משתנים ומתפתחים ולפעמים במקום לגדול ולצמוח ביחד כל אחד גדל בנפרד ועל זה בדיעבד אני יודעת היום שצריך לשים דגש. איבדנו את הביחד. אני לא מצטערת על מה שנתתי ל’ליגל’- זה אחד הדברים שאני הכי גאה בו בחיים שלי, סוג של מפעל חיים משפחתי. משהו שבנה אותי, עיצב את האישיות שלי. הים בכלל הפך אותי מילדה חסרת בטחון שתמיד הרגישה לא הכי מקובלת או מוצלחת בבית הספר… הים עיצב אותי ונתן לי המון בטחון ולמידה עצמית.”

“מבחינתי מאז ומתמיד ‘יום שעובר לא חוזר’ – גם יום לאחר הגירושין, קמתי בבוקר וחייכתי והעברתי שיעור סאפ ל- 10 נשים. היינו נשואים משהו כמו 11 שנים וזהו”.

הייתה פה תקופה פעם, לפני איזה שני עשורים שפתאום צצו המון גולשות גלים, לא הרבה התמידו בזה כמוך…

“תראי, כולם מתחילים עם קצת פוזה, זה נראה טוב להחזיק את הגלשן, כולם שזופים וחטובים… אבל תכלס אחרי שמתבגרים בתוך זה מבינים שאי אפשר בלי זה. אני אישית לא יכולה לדמיין לעצמי סיטואציה שבה יש גלים ואני לא עולה על הגלשן בתוך המים. יש בדבר הזה המון העצמה – התמודדות עם משהו אימתני, אף פעם אי אפשר לדעת מה עומד לקרות… לים יש חיים משלו וכלום לא צפוי. חייבים להיות מאוד דינאמיים. ”

ועדיין זכית גם בלא מעט תארים בתחרויות וכאלה
“האמת היא שלא התחריתי יותר מידי אבל כשכן, הגעתי להישגים לא רעים… לצערי המדינה לא מספיק תומכת בגולשות גלים כמו בענפי ספורט אחרים”.

לימדה במשך שנים את כל העיר כמעט לגלוש על סאפ ועל גלים

ואז הגיעה הפציעה

זה היה יום שני בבוקר, ב- 31.01. יומיים קודם לכן (בשבת) שירן החליטה יחד עם חברה לסגור כרטיס טיסה לברזיל. השתיים תיאמו ביניהן הכול, ושירן כבר דאגה לכל הסידורים לבנות שלה.. ביום ראשון בילתה את כל היום בניסיון לרכוש כרטיס טיסה ושום דבר לא עבד, ממש הכול השתבש – “משהו עם כרטיס אשראי מסוים ואז לא מצאו את הכרטיס, ניתוקים…” יום למחרת גם חצי מהיום ניסתה להשיג כרטיס אחרי עוד כמה ניתוקים הצליחה סוף סוף לרכוש וביום שישי של אותו השבוע הייתה אמורה לעלות על הטיסה.

“הגעתי לליגל במצב רוח מרומם, חגגתי ממש את זה שאני תכף טסה לברזיל. יש אפילו סרטון שצילמנו עם מוזיקה ברזילאית וריקודים ברקע… הייתי מאושרת שאני טסה עם חברה שהיא אלופת פוצ’יוולי ומאושרת כי אני יודעת שאנחנו הולכות לעשות כיף חיים… ותכננתי בקפידה גם את המשך היום – לאסוף את הבנות מבית הספר וללכת לגלוש כי בשעה שלוש הגלים עולים ויש ים ואני הולכת לגלוש בפיק מול קפה פאזל.

הלכתי הביתה, לקחתי את הגלשן (סינגל פין״ גלשן רטרו, לגלשן יש זנב מחודד וזהה לחרטום ולכן הוא חד משני הצדדים), היה ים ממש סבבה, גלים גבוהים, נהניתי והייתי מאוד שמחה כי ברזיל בשישי…

תפסתי גל וירדתי מהגלשן כמו שאני עושה כל החיים. הגלשן היה אמור לעוף עם כיוון הזרם להיזרק לכיוון החוף… אבל הוא לא חשב כמוני באותו הרגע, נכנס עם החרטום לתוך המים וחזר אליי במהירות מטורפת ופגע בי בנקודה מאוד ספציפית מאחורי האוזן. כשקיבלתי את המכה הרגשתי כאילו מישהו הביא לי מחבט בייסבול לתוך הראש ומיד, ממש תוך שנייה חצי מהפנים שלי נפלו והרגשתי כמו תמונה של פיקאסו. הרגשתי שמשהו השתבש, שמשהו קיצוני קרה. דיממתי וזה לא מה שהפריע לי, הבנתי באותו הרגע שנפצעתי ולא מדובר במשהו שטחי או חיצוני בלבד. בדיעבד הבנתי שהפציעה הביאה לתוצאה זהה לזו של מיכל אנסקי“.

שירן אחרי הפציעה (אלבום פרטי)

איבדת הכרה?

“הייתי מאוד קרובה לשם. אני זוכרת שחיפשתי בעיניים מישהו שיראה אותי, שיעזור לי לצאת אבל כולם היו בעומק. התפללתי לאלוהים ובראש שלי ראיתי את הבנות שלי – שאני חייבת לצאת מהמים, לטפל בהן… לא יודעת איך, כנראה ששנים של הדרכות בים הביאו אותי להילחם באותו הרגע על ההכרה שלי ולהצליח גם לצאת מהמים בכוחות עצמי. בדיעבד אני מסתכלת אחורה ומבינה כמה קור רוח הוא הכרחי במצבים כאלה, כי יכולתי בקלות גם לא לצאת משם בחיים. גם הרופאים אמרו לי שזה נס שלא איבדתי את ההכרה וטבעתי. ”

“זה היה חורף וראיתי אור שבקע מהחדר של המצילים בחוף… הם ראו אותי מיהרו אליי, הורידו לי את ה’ליש’ מהרגל, אמרתי להם שאני משותקת בחצי מהפנים וביקשתי שיזמינו לי אמבולנס. עין שמאל שלי ראתה מעורפל בגלל הפגיעה, הכול היה מעורפל ועדיין הבנתי טוב מאוד מה מצבי.”

“כשהגעתי לבית החולים אסותא, תוך כדי הבדיקה הרופא ביקש ממני לסגור את העין ואמרתי לו “אני סוגרת” – והעין הייתה פתוחה כמו נוצות של טווס… ואז הוא הסביר לי שהשיתוק שקיבלתי הוא ברמה הכי גבוהה – ברמה 6, שאין גרוע מזה ומיד נתנו לי טיפול בסטרואידים ואנטיביוטיקה ואושפזתי למשך של חמישה ימים”.

ולשאלתכם > כשבועיים לאחר הפציעה, עם תפרים טריים היא כבר נכנסה למים –” הים והגלישה הן מערכת יחסים שאני לעולם לא אוכל לוותר עליה”.

פרק חדש בחיים

“אני קמה בבוקר ומביטה במראה ולא מצליחה לחייך. מי היה מאמין שאני אתגעגע כל כך לקמטים הקטנים האלה שלי ליד העין וליד הפה כשאני מחייכת?
העין לא נסגרת לי, אני שמה רטייה כזו על העיניים כדי ללכת לישון… ובכללי אין לי שום תנועה בצד שמאל של הפנים. הכול היה שטוח לגמרי, כאילו עשיתי בוטוקס ממש גרוע – שום קמטים בעור, הכול נפל.”

“לא חשבתי שדברים כאלה יכולים להתרחש במציאות, לא תיארתי לעצמי שדבר כזה יכול לקרות לי. היום אני יודעת מעל הכול, ללמד ולהעביר הלאה גם את החוויה והלמידה שלי מהתאונה הזו – ולהדגיש שחשוב ממש לדעת להתמודד ולהיות דינמיים עם מה שקורה בחיים.

עברתי תקופה לא פשוטה בכלל, אפילו עצובה מאוד – לא רציתי לצאת מהבית או שאנשים יראו אותי. איבדתי את הזכות לחייך לאנשים, לעצמי. אני עוברת ברחוב ואנשים מחייכים אליי, רוצים להגיד לי שלום ואני… לא מחייכת חזרה.
רוצה להגיד בנימה זו שאני מצטערת שלא חייכתי, לא כעסתי או הייתי עצבנית על אף אחד, פשוט לא הייתה לי המסוגלות לחייך. אני חוזרת לחייך, לאט לאט ועובדת על זה עם דיקורים ופיזיותרפיסטים.

אז ויתרת על ברזיל לתקופה הקרובה?
כן ברזיל ירדה מהפרק. כשאני חושבת על זה, עם כל הקושי שהיה לי ברכישת כרטיס, כנראה שהיו לי סימנים מקדימים ואולי טוב שלא טסתי בסוף. לכי תדעי, אולי הפציעה הזו הצילה אותי ממשהו גדול וגרוע יותר שיכול היה לקרות”.

שירן על הגל (קרדיט: לוי דביש)

Sea you surf – העסק החדש
אז העסק החדש הוא בעצם קייטנה / בית ספר לגלישה ששירן מקימה יחד עם שותף חדש בשם מאיר סוויסה – גולש אגדי וחבר ותיק. “יש בינינו חיבור נכון. בעבר היה עוזר לי מיוזמתי כשהייתי מדריכה נבחרת של גולשים. הוא מאוד אהוב, עובד בנמל והיה ברור לי שאם אני עושה משהו משלי – זה יהיה איתו. הוא בא מהתחום של הגלישה המקצועית, אני באה מהתחום של הקייטנות. יש לנו יתרונות כל אחד מאיתנו ויחד אנחנו משלימים את החסרונות אחד של השנייה”, אומרת דהן.

זו תהיה קייטנה ניידת עם עגלה נגררת שממנה תצא כל הקייטנה – הגלשנים, הציליות, מחצלות… הפתיחה תהיה ב- 16.06 בחלק הצפוני של חוף י”א. כמובן שנוכל לעבור לחוף אחר בהתאם לים או לצאת לטיול גלישה במקום אחר בעיר. בגדול מדובר בקייטנות מגיל 7-17 ולימוד גלישה – יש חוגים לילדים ובוגרים בכל הגילאים.

בתקופה האחרונה התאהבה בחופים אחרים ומצאה את עצמה גולשת הרבה יחסית בחוף ט”ו (באר שבע). הרגישה לא נעים אחרי הפציעה ללכת לגלוש ולהיפגש עם אנשים. “בגלל העין הפתוחה תמידית, נכנסתי עם משקפת… כמו  חוף פרטי שאין בו הרבה אנשים שאני מכירה וזה הפך לחוף המסתורי שלי… אם גלשתי בעבר איפה שנמצאים ה’פיקים’ עם כולם היום אני מבינה שהמקומות השקטים יותר – גם חוף גיל אגב, הפכו למאוד מתאימים לי ולמען האמת גם לגולשים שנמצאים יחסית בשלב התחלתי”.

“ברגע שאת יושבת בבית את מתחילה לחשוב למה זה קרה, למה דווקא לי. בהתחלה ניתחתי את הסיטואציה ברמה הטכנית, אולי עשיתי משהו לא נכון… אני יודעת שאני אדם טוב ולא מדובר במשהו קארמתי כי עשיתי משהו לא בסדר… אולי זה היה הסימן שלי לעצור ולחשוב איך אני רואה את העתיד שלי – מבחינת עבודה, מבחינת מערכת יחסים זוגית הבאה שתגיע”.

את מוכנה כבר למערכת יחסים חדשה?
אני יודעת היום שאני לא מוכנה להתפשר. כמו שאני מסתכלת על הבנות שלי ועל העסק שלי ויודעת שאין מצב לפשרות, גם במערכת יחסים הבאה שתבוא -אני לא אהיה מוכנה להתפשר על דברים מהותיים וחשובים. אני מאמינה שאמצא בן זוג שיסתכל עליי ויראה אותי, את היכולות והרצונות שלי ולהפך, מישהו שאדע תמיד איפה לדחוף אותו, מה להגיד לו שיעשה לו טוב. גם לדעת איך להרגיע במצב של ריב. היו לי נישואין מהממים אבל בשלב מסוים לא הסתדרנו ואני מקווה שכן אצליח למצוא פרטנר חדש”.

דהן היא אחת שלא מוותרת ועושה מה שהיא הכי אוהבת, מכל הלב במשך שנים ארוכות ועם המון נתינה, אחריות ואהבה. משהו בפנים אומר לנו שהמצב עוד יחזור לקדמותו. עד אז, גם אם היא פחות מזהה את עצמה לעיתים במראה ומתקשה עם תוצאות הפציעה שחוותה, מספיק לדבר איתה ולראות אותה כדי שיעלה חיוך על הפנים. בקרוב גם אצלה, אמן.

imageעוד כתבות

בודק...