מבזקים

היום אני מבינה שיש משפחות שעבורן הייתי "מלאך המוות"

פלורי מוזס מאשדוד הייתה ילדה ונערה שמחה וחייכנית, שאהבה לרקוד ולבלות ועשתה שירות צבאי די בנאלי ומשעמם, עד שהמפקדת שלה החליטה שהיא מוציאה אותה לקצונה. משם קיבלו החיים שלה טוויסט כששובצה כקצינת העיר באשקלון, תפקיד משמעותי ומלא בתוכן ואחריות כבדה, המקבלת משמעות מצמררת כשמבינים שמדובר בבעל התפקיד עליו מוטלת המשימה הקשה מכולן – להגיע אל המשפחות ולבשר להן כי איבדו את היקר להן מכל. היום, פלורי מרגישה את המשקעים מהתקופה ההיא שבים וצפים, ומלווים אותה בחייה גם 20 שנה אחרי. ראיון פוסט-טראומתי

image 1391 imageתגובות imageהדפסה
article

גם נשים חוות פוסט טראומה מהצבא. פלורי מוזס (אלבום פרטי)

בעוד רוב האנשים המוגדרים כפוסט-טראומתיים בעקבות השירות הצבאי הם גברים, עבורם הוקמו עמותות תומכות ומסייעות להתמודדות שלא נגמרת עם הדגים הפנימיים – ישנן גם נשים בהן השירות הצבאי הותיר צלקות ופחדים, אולם לרוב הן אינן זוכות למסגרות התומכות כפי שיש לגברים, וחלקן כלל אינן מוכרות בנפגעות ונכות צה"ל.

 

כמעט שני עשורים חלפו מאז השירות הצבאי של פלורי מוזס (39), במהלכם ניסתה בכל מאודה להחזיק כלפי חוץ את המסכה החזקה והיציבה, אבל למעשה לא הצליחה באמת להתמודד עם הזיכרונות שמלווים אותה יום יום, שנה אחר שנה.

 

היום היא מודה כי ההתמודדות הזאת קשה מידי. חוסר המסוגלות להחזיק מעמד במסגרת, הרצון לברוח (גם מהארץ), הנדידה ממקום למקום ואי היכולת לתקשר עם אנשים ולשתף אפילו את הקרובים במה שעבר ועובר עליה – גם לא את בני המשפחה, החברים או הבעל (לשעבר) – כולם הפכו לשק חבטות עליו התפרצה בזעם פעמים רבות מספור.

 

בראיון אינטימי וחושפני, היא משתפת לראשונה את הסיפור שלה ומרשה לעצמה, סוף סוף, להיות חלשה, בהבנה שזה לא אומר שהיא לא חזקה יותר, אלא להפך  – אולי הכי חזקה שהייתה אי פעם, ומרשה לעצמה לנסות להיות רכה יותר – כלפי הקרובים אליה ובעיקר כלפי עצמה וההדחקה ארוכת השנים על מה שהתפקיד הצבאי הלא פשוט עשה לנפש שלה.

sss

בחורה קטנה ומתוקה שהצבא הפך ל"מלאך המוות" (אלבום פרטי)

איך אפשר להודיע את הבשורה הקשה מכולן?

בצבא מוזס שירתה כ'קצינת העיר' באשקלון. התפקיד התובעני דרש ממנה בשוטף אינספור משימות: התמודדות עם חיילים שיש להם בעיות ביחידות, בעיות בבית והמערכת האטומה לא מקשיבה להם, ענייני מנהלה, קשר עם האוכלוסייה האזרחית וכו'.

"מאוד אהבתי להיות בקצין העיר, בעיקר כי הרגשתי שיש לי שם כוח מתוך המערכת, על המערכת. זה התאים לי, לא עניין אותי אף פעם איזה דרגות יש למי, התייחסתי לאנשים ולדברים שהם עשו", היא מספרת.

 

אחת המשימות הקשות ביותר בתפקיד, מתרחשת כאשר יש צורך להודיע את "בשורת האיוב" על נפילת חייל/ת – למשפחה שלא יודעת דבר עדיין.

 

פלורי שובצה לתפקיד על אף שהייתה רק בדרגת סג"מ (ולא רס"ן כנדרש), לאחר שקודמתה בתפקיד פשוט עזבה כי לא הייתה מסוגלת להמשיך בתפקיד.

 

איך מוסרים את ה"הודעה"?

"זה יישמע לך מאוד קר, אבל זה פשוט קר. מתקשרים אליך מהשלישות הראשית, נותנים לך פרטים,  את השם המלא והמספר האישי של החייל, ומביאים לך נוסח מאוד מדויק של איזה משפט וחצי, משהו תבניתי ושבלוני שאת חוזרת עליו בכל פעם שקורה מקרה כזה. לצערי אגב, היו לא מעט מקרים של התאבדויות כששירתי בקצין העיר ופשוט הייתי אומרת ש"הנסיבות נמצאות בתחקיר", על אף שידעתי בדיוק מה קרה שם כבר לפרטי פרטים. מול המשפחה את משחקת אותה כמו 'שלושת הקופים' – לא שמעתי, לא ראיתי לא ידעתי. הדבר הכי חשוב לצבא זה שברגע שיש חלל, ההודעה תצא למקורבים הכי מהר שאפשר, תוך 45 דק' להגיע לפתח הדלת של ההורים ולבשר להם".

 

היית מגיעה לבד?

"לא. את מגיעה לבית המשפחה עם צוות המורכב מחיילי מילואים שהם, להבדיל ממך,  עוברים כל מיני הכשרות ומפגשים למיניהם. אני מכנסת אותם וקוראת להם, מעבירה להם את הנוסח, את התיק עם כל הפרטים, שולחת אליהן מוניות וכולם מגיעים לכתובת. אני בזמן הזה כבר הייתי מכינה את כל מה שהיה צריך כדי לקיים את ההלוויה. הצבא מכסה את הכל, עובדים צ'יק צ'ק".

 

איזו הכשרה עברת כדי להשתלב בתפקיד הזה?

"להבדיל מפסיכיאטרים, פסיכולוגים, אנשי רווחה וכדומה שבוחרים בתפקיד הללו בעבודה שלהם, אותי פשוט שיבצו בתפקיד. באותו הזמן לא הרגשתי שקשה לי לבצע את התפקיד. אני זוכרת שאמא שלי שהייתה שואלת אותי אם אני בסדר והייתי עונה לה שהכל טוב, ובאמת האמנתי בזה. אבא שלי היה ניצב שבמשטרה וכל הזמן היינו אומרים שזה משהו שירשתי ממנו".

את ההודעה הראשונה שלה היא כבר מסרה אחרי שבועיים בלבד בתפקיד, אותו ביצעה לאורך תקופה של שמונה חודשים, במהלכם מסרה 7 וחצי הודעות.

"ב'חצי' הודעה, הכוונה היא שאם חייל נהרג וההורים גרושים ואחד מהם גר באזור תל אביב… אז אני מעבירה את ההודעה רק לאמא שמתגוררת באזור שלי – בין באר שבע לאשדוד".

 

 

 

תני לי דוגמה למקרה שהתקשית להתמודד איתו..

 

"בפעם הראשונה שמסרתי הודעה, אחרי שבועיים בתפקיד, האמא כרעה לרצפה בבכי. אני זוכרת שאמרתי לה שאני יודעת שאנחנו לא מכירות, אבל אני כאן בשבילה לדאוג לה בכל מה שתצטרך…

היא הביטה בי  ואמרה לי: "את קצינת העיר? את כזאת ילדה.. איך את יכולה בכלל לעזור לי… "

"אני זוכרת מקרה של חייל מקסים ועדין, ילד טוב ששירת בתור לוחם אבל החברים שלו ביחידה היו עושים לו 'זובורים' ומתעללים בו. למרות שדיווח על כך למפקדים שלו – הם לא עשו דבר בנידון, עד שלבסוף החליט לתקוע לעצמו כדור בראש, כשלא יכל לשאת זאת יותר."

 

הייתי תומכת במשפחות האלה, רגע אחרי שבדיוק הרסתי להם את החיים, אני או הצוות שלי הפלנו עליהם את הידיעה הקשה מכל, ואני מרגישה את האשמה. אני יודעת שהם יזכרו את הפרצוף שלי. יש לי חלום לפגוש כל משפחה שהגעתי אליה ופגעתי בה ולראות מהצד שהם בסדר,  הצליחו להמשיך בחיים ואפילו מאושרים. מצד שני אני פוחדת שהם יראו אותי".

אנחנו נמצאים איתם לאורך כל השבעה ואחר כך – נתק. אסור לדבר איתם, ליצור קשר איתם, לבדוק מה איתם… קצינת העיר מגיעה, משדכת את קצינת הנפגעים שהיא מעתה תטפל בהם מטעם היחידה וזהו. ממשיכים הלאה".

 

מתי הבנת שזה השפיע עליך? איך זה בא לידי ביטוי?

"כל החיים הייתי מתייחסת לגברים כמו סבא ג'פטו ופינוקיו, מחפשת צעירים ממני ואם הייתי מרגישה שמישהו מחפש קשר רציני הייתי חותכת, נעלמת לו".

כי חששת לאבד?

"בני הזוג האלה היו כמו סמי הרגעה מבחינתי, לא מעבר לזה. לא מתייחסת לרגשות אלא יותר נהנית מהקטע הפיזי, מהסקס, מהתחושה של שחרור האנדורפינים וחוזרת לעניינים שלי. עברתי חוויה מזעזעת עם ההורים של הילדים אבל לא התמודדתי עם המתים עצמם, הנופלים, המתאבדים".

לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי - העיקר להעביר את ההודעה

שירות המילואים "העיר" אצלי את השדים הפנימיים

 

 במסגרת מבצע 'צוק איתן' נקראה פלורי לשירות מילואים, בו שירתה בתוך בית חולים "ברזילי" באשקלון ותפקידה היה להתמודד עם הפצועים ובני משפחותיהם.

"טיפלתי ב/פרט ומשפחות' – מדווחים בחמ"ל על פצועים שהגיעו, ואם הם לא במצב של להודיע בעצמם אז באחריותנו היה ליצור קשר עם המשפחה, לדאוג להביא אותם אליו לבית החולים.

כשישבתי עם החבר'ה המילואימניקים, מישהו אמר לי "הייתי קצין העיר ואני רואה מה את עושה פה ואני חייב להגיד לך שלא הייתי מסוגל לעשות את התפקיד הזה, יותר קל להודיע למשפחה  על יקירם שנפל חלל מאשר לטפל בפצועים שאני רואה ובמשפחות שלהם".

שם באותו רגע משהו בהבנה העצמית שלי השתחרר. הרגשתי בפעם הראשונה שמישהו מבין אותי, ומאז,אני פשוט לא מסוגלת להיכנס יותר לעיר הזאת, לאשקלון".

 

"אחרי המילואים תפסתי ישר טיסה ל- LA. לחתונה של חברה… לא משנה הייתי חייבת שוב לברוח ולצאת מפה. אף פעם לא לקחתי את זה כתובנה שאני פוסט טראומתית, פשוט חשבתי שכזאת אני – אאוטסיידרית, מתבודדת, לא מתערבבת עם אנשים. לפני הצבא לא הייתי ככה, הייתי ילדה רגילה לחלוטין – למדתי במקיף ה', הייתי אלופת הארץ בריקודים סלוניים, הייתי ילדה שמחה וכיפית. "

 

ומתי הבנת לראשונה שאת פוסט טראומטית?

"הבום שקיבלתי לא הגיע גם אחרי צוק איתן. זה תמיד היה שם, פשוט לא הבנתי. לקח לי זמן עד שחלחלה לי התובנה, הבנתי שיש קשר בין כל מה שחוויתי לדפוסי ההתנהגות שאימצתי לעצמי. סיגלתי לי תכונות של אטימות, קרירות, ניתוק.. אוהבת את כולם אבל לא משתפת בכולם, משאירה אצלי הכול, אלופה בריצות קצרות ולתת ברקסים לכל האנשים והסיטואציות. חותכת. "

.

האמת שהיא שהבנתי שמשהו ממש לא בסדר אצלי רק כשגרתי בפלורידה –  צללתי ובעלי חיכה לי בצד השני… הייתה לי צלילה מדהימה וכשעליתי, צפתי לי על הגב, ואז עברו פתאום מעלי שני מסוקי יסעור גדולים.  הרעש הזה עשה לי פלאשבק לימי הסיום של 'צוק איתן' וזהו – זה היה הטריגר שלי להתפרצות וניתוק גם מבעלי שניסה להבין מה קרה. התחלתי לבכות, צללתי חזרה וצרחתי מתחת למים. הוא ממש דאג לי, הייתי נסערת ואני רק דחקתי אותו מעליי, אמרתי לו את המשפט הקבוע שלי "עזוב, אתה לא תבין".

"הייתי ילדה רגילה, שמחה וכיפית" - פלורי מוזס, אלבום פרטי

חזרה לארץ – מנסה להתחיל מחדש

פלורי חזרה לארץ אחרי שנים ב"קי-ווסט" שבפלורידה, שם הותירה מאחור תקופת חיים שכללה אהבה ונישואים שהסתיימו.

"עזבתי את הארץ כדי לא לחזור", היא מספרת, "הכרתי שם את בן הזוג שלי, התאהבנו, התחתנו… מתישהו נפצעתי ביד והחלתי לעשות מקרמה בעיר האמנים. כשפרצה הקורונה שטרפה את הקלפים של החיים של כולנו, נפרדנו. כשהבנתי שאני צריכה לחזור לארץ – נכנסתי לדיכאון, שמאד הדאיג את המשפחה שלי. אחי אמר לי: "תעשי לי טובה, בשביל אמא, ותחזרי".

חתמתי שם על המסמכים ותוך שבוע הייתי כבר חזרה על מטוס לארץ, בקטע קיצוני לחלוטין.
יש לאמא שלי ולי קשר מאוד מאוד חזק. הבנתי שכל דפיקות הלב שלי זו הדאגה שלה אליי, מה שבדרך כלל היה הפוך – היא הרגישה תמיד כשמשהו לא היה בסדר אצלי".

היום היא שוכרת דירה ברובע א', עובדת בפטיסרי "לה גוטה" , ושוקלת גם לחזור לגור בחזרה אצל אמא.

 

"במשך שנים התאמצתי להיות חזקה כל הזמן – פלורי נגד העולם.  אני לא רוצה שירחמו עליי, לא בוכה ליד אנשים…רק עכשיו, הגעתי לתחושה הזו שאני צריכה רגע לדבר על זה, לפרוק את זה.  החלום של אמא שלי היה שאני אפתח את הפוסט טראומה הזו, אני לא מסוגלת לעשות את זה איתה, פוחדת להכאיב לה, גם ככה כל כך הרבה שנים היא לא מבינה לאן הבת שלה נעלמה. גם אחי אמר לי מתישהו "עד שאת לא מטפלת בזה את לא פוגשת את האחיינים שלך"… היו ימים לא קלים."

 

הרגשת שאת מאבדת את זה?

"משוגעת זו מחמאה. אני חושבת על איך שהתנהגתי לאמא שלי, ה'כסאחים' והמריבות שהגעתי אליהם איתה, בדיעבד הבנתי שזה לקח לי את כל הכוחות. אני כבר לא מסוגלת לשחק אותה חזקה כמו פעם. כשאמא שלי חזרה מניתוח שעברה, פשוט לא הייתי מסוגלת גם להמשיך עם זה, להתמודד עם עצמי אבל גם להיות שם חזקה בשבילה. אני זוכרת גם שמתישהו ראיתי שאמא שלי מביטה בי מבוהלת, אז פתאום אמרתי לה שלא תדאג, שאני לא אתאבד, כי הודעתי לאימהות שהילדים – החיילים שלהם התאבדו ואני יודעת איך זה נראה ואני לא אעשה לה את זה".

 

מה לגבי לתבוע את משרד הביטחון?

"אמא ניסתה לשכנע אותי לעשות זאת, הייתה לי ועדה רפואית בביטוח לאומי על נכות נפשית ואני אמורה לקבל מהם תשובה. במדינה שלנו, ברגע שאדם עובר ועדה שם, הוא לא יכול לתבוע את משרד הביטחון וזה מתסכל אותי מאד."

"הייתה לי קריסה, ואושפזתי בבאר יעקב למשך חמישה ימים. התחרפנתי והתחננתי לאמא שתוציא אותי משם – לאחר מכן הייתי מחויבת להגיע למפגשים עם פסיכיאטר שאמר לי שאני סובלת מדו-קוטביות. הוא נתן לי מרשם לכדורים שהודעתי לו שאני לא מתכוונת ליטול. לא קל לי במצב הזה. איציק סעידיאן העלה את הנושא של הפוסט-טראומטיים לתודעה הציבורית, אבל עיקר ההתייחסות היא ללוחמים שחזרו פצועים מהשטח.

לצערי אני מרגישה שאני בתחושה תמידית שאין טעם שאסביר את עצמי כי ממילא אף אחד לא יבין, גם כשאני רוצה לפרוק ולדבר – המערכת אטומה".

 

שינתה את השם לאורי. פלורי מוזס ב'לה גוטה'

חושבת שתראי מתישהו בקרוב את האור בקצה המנהרה?

"האמת היא שעצם זה שאני מתראיינת ומדברת על הכל ככה בפתיחות, זה מבחינתי שלב ממש חשוב בהתמודדות ובהחלמה שלי. מצד אחד, עדיין קשה לי להתנתק מהתדמית הזאת של לא אכפת לי והכל על ה- @$#% שלי, מצד שני אני באמת מנסה לשנות גישה ולדאוג לי. אני מניחה שכשהראיון הזה יתפרסם, הרבה אנשים שחשבו שהם מכירים אותי יגלו עליי לא מעט דברים חדשים. אני מבחינתי, עושה שינויים, גם אם הם יחסית מינוריים, יש בהם משמעויות עבורי כמו למשל – החלטתי לשנות את השם הפרטי שלי ל- אורי (האור שלי), גם ממקום של "אם אין אני לי מי לי" וגם, עם כל הכבוד לשם 'פלורי', זה היה שמה של סבתי, שכלל לא הכרתי ואני רוצה להסיר מעליי כל קונוטציה למוות, לעבור ל'מוד' חיובי".

imageעוד כתבות

baner

מאמא בלרינה: עכשיו אפשר לרקוד בלט בכל גיל

09:47 | 21/06/2024
baner

בנה מצלמה 'כמו של פעם' וצילם חיילים: תערוכת יחיד למידן גיל ארוש

08:07 | 05/06/2024
baner

אורה בורה: האישה שניצחה את דימוי הגוף במותג ביגוד ברזילאי

10:57 | 31/05/2024
baner

המקעקע האשדודי שכבש את סרי לנקה: תכירו את בר מלול

21:20 | 27/05/2024
baner

בזכות ולא בנס: הסורגת מאשדוד - מלאני בנס, תייצג את ישראל באיטליה

17:52 | 22/05/2024
baner

חיבור סביב הכדור: האחים המאמנים יוני וראובן דרעי

12:12 | 16/05/2024

imageהמלצות נוספות

sss

מאמא בלרינה: עכשיו אפשר לרקוד בלט בכל גיל

‫חן בוקר‬‎ אמר

09:47 | 21/06/2024

sss

בנה מצלמה 'כמו של פעם' וצילם חיילים: תערוכת יחיד למידן גיל ארוש

‫חן בוקר‬‎ אמר

08:07 | 05/06/2024

sss

אורה בורה: האישה שניצחה את דימוי הגוף במותג ביגוד ברזילאי

‫חן בוקר‬‎ אמר

10:57 | 31/05/2024

imageעוד כתבות

baner

מאמא בלרינה: עכשיו אפשר לרקוד בלט בכל גיל

09:47 | 21/06/2024
baner

בנה מצלמה 'כמו של פעם' וצילם חיילים: תערוכת יחיד למידן גיל ארוש

08:07 | 05/06/2024
baner

אורה בורה: האישה שניצחה את דימוי הגוף במותג ביגוד ברזילאי

10:57 | 31/05/2024
baner

המקעקע האשדודי שכבש את סרי לנקה: תכירו את בר מלול

21:20 | 27/05/2024
baner

בזכות ולא בנס: הסורגת מאשדוד - מלאני בנס, תייצג את ישראל באיטליה

17:52 | 22/05/2024
baner

חיבור סביב הכדור: האחים המאמנים יוני וראובן דרעי

12:12 | 16/05/2024
WordPress Ads