חיבור סביב הכדור: האחים המאמנים יוני וראובן דרעי

"באתי לקום – ופתאום לא הצלחתי ללכת"

יוני דרעי התחיל לשחק כדורסל כשהיה בן 11. הוא שיחק באשדוד, עפולה, בארי ועוד… ולימים אף היה הסמל של מועדון מכבי אשדוד בכדורסל: "הכדור משך אותי כל הזמן, כל מה שקשור לכדור ותחרות, אני חייב תחרות. אני מאוד אוהב את הספורט הקבוצתי מכיוון שאני מאוד אוהב להשפיע על אנשים – זה עושה לי טוב לגרום לאחרים להיות יותר טובים".

זמן קצר לאחר שפרש ממשחק בגיל מוקדם, דרעי הלך ללמוד אימון פונקציונלי ובגיל 26 פתח את הסטודיו הפרטי הראשון שקם בעיר אשדוד וכן, יש לו אובססיה לפזצטות והוא מקביל את זה לחיים: "משהו שהוא מנטלי ואתה לא רוצה לעשות בכל זה עושה את זה- אחרי זה אתה עושה גם בחיים דברים שאתה דוחה כמו ללכת לרואה חשבון למשל". הוא התחתן והתגרש פעמיים ונמצא במערכת יחסים עם שי והשניים מתגוררים ביפו. אבל הסיפור של יוני קיבל טוויסט מאתגר לפני כשלוש שנים, כשבבוקר שבת אחד התעורר ואיבד את השמיעה באוזן אחת.

יום בהיר אחד איבדת את השמיעה?

"זה היה לפני משהו כמו ארבע שנים, קמתי בבוקר בשבת, הרמתי את הראש מהכרית והיה לי צפצוף באוזן. איך שבאתי לצאת מהדלת איבדתי שיווי משקל, נטיתי הצידה כזה, כאילו בא להיתקע בקיר. החזרתי את עצמי, וצחקתי. ניסיתי ללכת שוב והכל שוב זז. ישבתי רגע והתחלתי להסתחרר ולהקיא בלי סוף – 10-20 פעמים ברציפות.

בבית החולים אסותא עשו לי בדיקות שונות שאיבחנו שיש לי "איבוד שמיעה פתאומי", נתנו לי טיפול של סטרואידים – כל יום להגיע לקחת כדור. באתי לקום ללכת ולא הצלחתי. היה לי קשה לעמוד".

מה עבר לך בראש באותם רגעים?

"בהתחלה כלום. החליטו לאשפז אותי ללילה במחלקה. בבוקר התחלנו עם הסטרואידים ומאותו רגע הייתי על כיסא גלגלים במשך שבוע. לא יכולתי ללכת או בכלל להרים את הרגליים ולא יכולתי להרים את הראש מהכרית מבלי להקיא. בעקבות איבוד השמיעה איבדתי גם את שיווי המשקל.

הפעם היחידה שנשברתי הייתה ביום השני כשעשו לי בדיקת שמיעה. יש לחצן כזה שאם אתה שומע משהו אתה צריך ללחוץ. באוזן ימין שמעתי ולחצתי. באוזן שמאל… מבחינת ההליכה ושיווי המשקל הרופאים אמרו לי לא לדאוג שזה חוזר אז בקטע הזה הייתי רגוע. ביום השלישי, שוב עשינו בדיקת שמיעה… כשחזרנו לאוזן שמאל פתאום שמעתי משהו ולחצתי – פעמיים. כשהבנתי שלא הדליקו את זה בכלל עברתי סוג של התמוטטות עצבים והחלטתי שאני לא עושה יותר בדיקות שמיעה ושאני לא רוצה לבדוק יותר את זה. במשך שעתיים איבדתי את עצמי וזהו. החלטתי שאני אסתדר עם לשמוע באוזן אחת.

אחרי שבוע הפסקתי להקיא, התחלתי ללכת לבד אחרי שבוע, שבוע וחצי. אני זוכר שירדנו למטה על כיסא הגלגלים וראיתי ממול את הדיונה והייתי מדבר לעצמי מלא. אמרתי לעצמי עוד מעט אתה תרוץ בדיונה שם ותסתכל מהצד השני על בית החולים.

אימנתי את עצמי מחדש. הבנתי שיש לי בעיה של שיווי משקל וסחרחורות כשהייתי מרים את הראש למעלה… והתחלתי לעשות תרגילים. פחדתי גם שלא אוכל לשחק פוצ'יוולי – הייתי בא לחוף והיו זורקים לי כדור, באתי לנגוח ומקבל סחרחורות יושב על החול. זה קרה משום מקום אבל אין בי פחד שאאבד לחלוטין את השמיעה".

בחור טוטאלי. יוני דרעי (צילום: חנבו אמר)

במה אתה דומה לרובן אחיך?

"אנחנו דומים ברצינות לעבודה. הוא יותר רגיש ואמוציונלי. אולי אני לא מראה ומסתיר את זה. קצת קשה לראות מה עובר עליי. התגרשתי פעמיים ואנשים בסטודיו לא ידעו, ראו שאני פחות מגיע. רובן עבר שינוי מטורף, מהפך של ממש בחיים שלו, בתפיסה לפחות – לראות אותו עובד בוקר וערב ולנהל, בכמות שעות בהתמדה וברצינות שהוא עובד-  אני ממש גאה בו והוא הפתיע אותי לטובה.

אני לא יודע אם נכון לקרוא לו 'פרזיט' אבל היו רגעים – והיו לו סיבות אישיות שלו שגרמו לו להיות ככה אבל למרות כל מה שהוא עבר הוא הצליח להרים את עצמו ולעשות את מה שהוא עושה. אין דברים כאלה – אני רואה אותו נותן שעות של עבודה, בשמש, בחולות… אני שעה שעתיים נדפק לי המוח. אני לא יודע אם אני מהווה סוג של מודל לחיקוי עבורו, הלוואי שיש לי מעט השפעה על השינוי לטובה, ההתמדה וההצלחה שלו".

איך אתה מגדיר את עצמך? התדמית שלך?

"שום דבר לא עובר לידי. אני כן סופג הכל ושומע הכל (באוזן אחת), אני פשוט מאוד מבוקר על איפה ועל מה אני מגיב. אני יכול לראות דברים לא סבבה ולהתאפק. לפעמים אני צריך להעמיד אנשים במקום ולא פעם אני מוותר ואומר שלא צריך- או שלא מגיע לו שאני אתייחס לזה או שלא בא לי על האנרגיות הלא טובות האלה. כזה. אני לא אומר כל מה שאני חושב ואני לא מבקש כל מה שאני צריך. לטוב ולרע. כדי להצליח אתה צריך לדעת לדבר, לבקש, לדעת לוותר, לדחוף את עצמך- זה משהו שאני לוקה בו בחסר. אני לא מבקש עזרה. לא יודע מאיפה זה מגיע אני צריך לחקור את העבר שלי. אבל הראשון שעומד כשצריך לעזור לאחרים".

איך הקשר ביניכם כאחים?

"אנחנו לא בקשר, אין בינינו טלפונים והודעות וכאלה. הפוצ'יוולי אפשר לומר שהציל לנו את היחסים, בין אם זה שאנחנו משחקים ביחד כצוות ובין אם זה שנוצרה לנו סוג של שפה זהה- כמאמנים.

אני יודע למה זה אצלי ככה- מהרגע שהתחלתי לשחק כדורסל ידעתי שאני אהיה הכי טוב שאני יכול ולא כקלישאה. כשהייתי בכדורסל הייתי רק בכדורסל ואחר כך כשהתחלתי לאמן כל הזמן עד שהפסקתי והתחלתי לאמן הייתי בעיקר מאמן. אני מאוד טוטאלי בחיים שלי ואפשר לומר פשוט שרוב הילדות לא הייתי בבית או בטיולים שנתיים למשל בבית הספר – הייתי 100% באימונים".

רובן ויוני כשהיו ילדים ועוד לא ידעו שהכדור יחבר ביניהם מעבר לעובדה שהם אחים

"כמובן שיותר כיף בפוצ'יוולי"

לפני כשש שנים, האח הצעיר רובן התגורר ברמת גן כשנתיים, עבר תאונת אופנוע במהלכה פרק את הקרסול, עבר שני ניתוחים ולקח לו משהו כמו שנה וחצי להשתקם. אם עד אז היה עובד בעבודות מזדמנות כאלה ואחרות – אבל התאונה והשיקום ממנה זה מה ששינה את הכול. לפני כחמש שנים הוא התחיל לאמן בפו'ציוולי בחוף באשדוד ומאז עברו דרכו כ- 400 מתאמנים ומתאמנות שונים והפך לאימפריה של ממש בהובלה של ענף מדבק וכיפי חדש בעיר.

ביחס ליוני אחיו, רובן יותר אמוציונלי ורגיש. הוא נמצא בזוגיות עם אור צעידי מזה כשלוש שנים, שגם מתאמנת ומנהלת את בית הספר לפוצ'יוולי יחד איתו.

יוני: "אני חייב לומר לגבי רובן שאני פשוט מעריץ אנשים שמצליחים להשתנות. רובן עשה שינוי מאוד גדול ביחס אליי שלא ממש השתניתי. לא הייתה לי איזו נקודת מפנה דרמטית ואפשר לומר שהספורט הציל אותי בקטע הזה, כל הזמן הייתי בעבודה קשה, התאמנתי בלי סוף. לעשות שינוי כל כך גדול כמו שרובן עשה – מוכיח חד משמעית שאין משהו שאתה לא יכול לשנות. אין דבר כזה. זה דורש עבודה מאוד קשה אבל ההתמדה משתלמת. רובן הצליח להרים אימפריה. בתל אביב זה קל. להרים דבר כזה באשדוד זה וואו".

יש אנשים שהיו איתך מההתחלה? חוץ ממך שהאמנת בזה?

"לא. ממש לא אבל. בתחילת הדרך הייתה לי בת זוג שלא ממש דחפה את זה. עשיתי פניות לאגף החופים ורשות הספורט באופן עצמאי. התחלתי ממש לבד הצעדים הראשונים היו ממש לבד בחוף לידו מול הליגל. הייתי צולע על החוף. אחרי שהתפתח קצת עברנו לקשתות מול מסעדת החוף. אף פעם לא היה מישהו שנתן לי 'בוסט' כמו שאני לעצמי. היום יש משהו כמו 110 פעילים ומסביב עוד משהו כמו 40. בכללי בשלוש השנים האחרונות עברתי 400 מתאמנים שזה וואו. משבוע לשמוע אנחנו גדלים בתקופה האחרונה ב- 5-6 מתאמנים".

לאן אתה חולם לפתח את הענף?

"אני צריך יותר מגרשים ויותר מאמנים כדי לפתח למשל את כל הקטע של לאמן ילדים או לעשות קייטנות. יש ילדים שאני יכול לפתח אותם ולהפוך אותם להיות שחקנים עם הזמן ואני צריך להשקיע בילדים ממש כדי שהם יתפתחו – לעשות אימון אישי יחיד כדי לפתח משהו יכול לעבוד אבל התמדה בדבר הזה, אם רוצה לקדם מישהו שעוד שנה יהיה שחקן… ולא לקחת כסף כדי לקחת כסף. יש תכניות לעתיד אבל אני אצטרך לדייק את זה.

אני צריך לשכפל את עצמי כדי לעשות דברים כאלה. הבעיה של האופי שלנו, שלי ושל יוני לדעתי גם – אני לא יכול להביא מישהו שסתם יעביר את הזמן עם הילדים בקייטנה או שחליף אותי כשאני הולך להעביר את הקייטנה הזאת, אני חייב מישהו שאני יכול לסמוך עליו שיאמן כמו שצריך, יילמד כמו שצריך ויהיה אכפת לו לפחות קצת כמוני מהמתאמנים ולא רק מהכסף. לי אישית לקח זמן להכניס מאמן אבל הקהילה מתפתחת. בהתחלה כולם היו רגילים רק אליי ועכשיו יש עוד מאמן.  קצב ההתקדמות גדל. לקח לי 4 שנים להגיע למה שאני היום, אבל אני יודע מהיום קדימה עוד שנה נכפיל את עצמנו".

רובן ויוני יחד עם אלופי הארץ ואירופה בפוצ'יוולי - רון ומאור (צילום: חנבו אמר)

למה אתה משחק דווקא עם יוני?

רובן: "פוצ'יוולי זה משחק שצריך לשחק בזוג. אני יכול לשחק עם מישהו "טוב יותר" ויש הרבה כאלה שאני מכיר אבל רובם משחקים ומתאמנים בתל אביב – אם אני רוצה ללכת להתאמן שם אני לא יכול להיות פה ולאמן. מעבר לזה, לי וליוני יש חיבור מדהים על המגרש. אנחנו מנסים להתאמן ולשחק יחד בכל הזדמנות שיש. ממש לפני התאונה שיחקתי עם מישהו בשם דין והיינו בסבב ועשינו טורנירים בחו"ל ואז קרתה התאונה".

לפני משהו כמו ארבעה חודשים רון בן ישי ומאור האס אלופי ישראל ואירופה בפוצ'יוולי התחילו להתאמן אצל יוני בסטודיו ולאחרונה החלו לשב אימונים גם יחד עם רובן בחוף עצמו. בקיץ האחרון גם סאנדריי, שמדורג כמספר 1 בענף הפוצ'יוולי בעולם הגיע לשחק באשדוד מה שמבחינת האחים דרעי הוכתר כנקודת שיא.

"אנחנו עושים פעמיים בשבוע אימונים בסטודיו ותוכנית אימונים ארוכת טווח שכוללת גם אימוני פוצ'יוולי בחוף. יש לי ידע בכושר לפוצ'יוולי אבל הפוצי'וולי עצמו זה רובן מאמן", מסביר יוני.

יוני נעלב מזה שכיף אצלך יותר בפוצ'יוולי?

"הוא מבין שהגיוני אצלי יהיה יותר כיף. בסופו של דבר אצל יוני יהיה סיפוק יותר גדול כשתהיי מינוס 10 ק"ג מאשר שהצלחת לעשות ראש. בסופו של דבר כדי להיות מאמן טוב בפוצ'יוולי אתה חייב להכיר ממש טוב את הטכניקות, לדעת להדגים אותן ולהצליח בתדירות טובה… אני חושב שבגלל שאני מתעסק עם אנשים שבאים גם מ'אפס' והיום הם כבר יכולים ליצור משחק, אני מצליח בתחומי. מה שעושה אותי להכי טוב במקצוע הזה זה לקחת כל אחד ולהפוך אותו לשחקן פוצ'יוולי. יש כאלה שלא יכולים בגלל מגבלה פיזית או לא מבינים את הטכניקות אבל הרוב מצליחים ויכולים".

ראובן (רובן) דרעי. הקים אימפריה על החוף של אשדוד (צילום: ניר רויבסקי)

"דבר העורכת":

בחודש ינואר האחרון הלכתי לעשות אימון ניסיון בפ'וצ'יוולי ומאז אני מתאמנת אצל שני האחים במקביל. ללכת להתאמן זה לפרוק אנרגיה. בטח בתקופה האחרונה, מאז פרוץ המלחמה והעובדה שאובחנתי כפוסט טראומתית. באימונים הראשונים חשבתי לאן אני אוכל לברוח מהר יותר כדי לתפוס מחסה במקרה ותישמע אזעקה. אחרי שני אימונים הכל כבר השתנה. באתי לאימון והייתי מרוכזת בללמוד את הטכניקה ולהתאמן. לא בטוחה שבגללי כמו שרובן ידע לדייק אותי ולהסב את מלוא תשומת הלב שלי למתנהל במגרש.

בסטודיו של יוני, כבר בסוף החימום אני מזיעה. הסטודיו ממוקם מתחת לאדמה בצד השני של הקשתות (ליד הסנוקר) ככה שמהבחינה הזו לא היו לי בכלל מחשבות כאלה. הרגשתי מוגנת מההתחלה ומאז ועד היום אני מנסה לשכנע את עצמי שאני אוהבת פזצטות. אעדכן. יוני ורובן מאוד מפקסים. משהו באופן שבו הם מעבירים את האימונים גורם לי לשכוח למשך אותה השעה שיש מלחמה. זה עזר לי מלא גם עם שי, בעלי גם עם הילדים וגם עם עצמי.

ביום שישי הקרוב, החל מהשעה 09:00 בבוקר יתקיים טורניר המתאמנים הראשון לשנת 2024 או בשמו הרשמי ‏FTV ASHDOD TCUP#1 במהלכו 20 קבוצות מתאמנים מקטגוריות B + C + D יתחרו אחת נגד השנייה בחוף הקשתות בסמוך למסעדת 'החוף'. כולם מוזמנים!