עובד זר זכה לפיצויים בגובה 1.2 מיליון ₪ אחרי שנפגע בתאונת עבודה בתחנת הרכבת באשדוד
בית המשפט פסק פיצויים בגובה 1.2 מיליון שקלים לנתין זר מאריתריאה, שנפגע בתאונת עבודה בתחנת הרכבת באשדוד. השופטת פסקה כי על רכבת ישראל ועל המוסד לביטוח לאומי לפצות התובע במשותף, רכבת ישראל הגישה ערעור על פסק הדין והפיצוי פחת ב-40 אלף שקלים בלבד מסכום הפיצוי הכולל שלו היה זכאי העובד.
עקב חוסר נכונותם של הגופים להעניק פיצוי ראוי לעובד, הוגשה תביעה לפיצויים נגד רכבת ישראל. תחנת אשדוד. צילום: אשדודי
רכבת ישראל והביטוח הלאומי יפצו עובד זר ב- 1.2 מיליון ש"ח: עובד זר שהגיע לישראל בשנת 2011 בסטטוס "פליט" החל לעבוד בחברת כוח אדם שסידרה לו עבודה בתחנת הרכבת באשדוד. שלוש שנים מאוחר יותר, עת הועסק העובד במשימות ניקיון בתחנת הרכבת באשדוד הוא נדרש להעביר לעובד נוסף, שעבד בגובה, דלי צבע במשקל של 25 ק"ג ולצורך כך טיפס על סולם.
על פי גרסתו של העובד, לאחר שהעביר את דלי הצבע ליעדו, הוא החל לרדת בסולם. אך לרוע מזלו, הסולם לא היה בטיחותי ולא הותקנו על שלביו משטחים נוגדי החלקה. כתוצאה מכך, החליק העובד מהסולם, נפל ממנו ונחבט בעוצמה רבה ברצפת הרציף. מיד עם נפילתו חש העובד כאבים עזים במרפק ימין.
ממקום התאונה הובהל העובד למרכז הרפואי קפלן ברחובות, שם אובחן כסובל מפריקה אחורית של המרפק ושבר בראש הרדיוס (מייצב המרפק). הוא הובהל לניתוח להחלפת ראש רדיוס, עבר תפירה של ה-LCL (רצועה צידית חיצונית) והושם בסד גבס.
במשך ארבעה חודשים לא היה ביכולתו של העובד לעסוק לא בעבודתו ולא בכל עבודה מתאימה אחרת. עקב כך, הכיר המוסד לביטוח לאומי באירוע כתאונת עבודה וקבע לעובד נכות זמנית בשיעור של 50%, ונכות קבועה בשיעור של 54%.
לאחר שהתאושש במעט מהתאונה, פנה העובד לעורך דין על מנת שיסייע לו במימוש זכויותיו מול חברת כוח האדם שהעסיקה אותו ומול רכבת ישראל שבשטחה ארעה התאונה, אלא שלדברי עו"ד בירן, העובדה שהעובד הוא נתין זר אשר לא יודע לדבר, לקרוא או לכתוב בעברית, הקשתה עליו מאד למסור את פרטי התאונה ונסיבותיה. למעשה, מי שמסרו את המידע בשמו למוסד לביטוח לאומי, היו מעסיקיו, אך הם מצידם יצרו קושי ראייתי בכך שמילאו את הטפסים הנדרשים בצורה חסרה.
עקב חוסר נכונותם של הגופים להעניק פיצוי ראוי לעובד, הגיש העו"ד תביעה לפיצויים נגד חברת כוח האדם שהעסיקה את מרשו נגד רכבת ישראל, שבשטחה ארעה התאונה ונגד חברות הביטוח המבטחות אותן. על פי הנטען בתביעה, בשל קשיי השפה, העובד לא ידע לומר מי לקח אותו לטיפול רפואי והאם הוא נלקח לקופת חולים או לבית חולים. חרף כך, ידע העובד לומר כי מי שלקח אותו מתחנת הרכבת היה אחד מהממונים עליו, אשר פעל ממשרד בתחנה.
למעשה, מגבלות השפה יצרו קושי בראיות הדרושות להוכחת המקרה ונסיבותיו, שכן כל אחד מהנתבעים עמל בהנצחת אותם פערי כוחות בין הצדדים, באופן שיסייע בידיהם להתחמק מתשלום. במסגרת ההליך המשפטי, טענו באי-כוחה של חברת כוח האדם, כי לא ניתן לקבל את תביעת העובד, בשל חוסרים משמעותיים בתיאור נסיבות האירוע מצדו. חברת הביטוח שביטחה את חברת כוח האדם, טענה שהעובד פעל על פי הנחיות רכבת ישראל, ועל כן אין להטיל על מרשתה את האחריות לתאונה.
תחנת הרכבת באשדוד (צילום: אשדודי)
באי כוחה של רכבת ישראל, הכחישו באופן גורף את עצם קרות התאונה וכן כל קשר או אחריות של רכבת ישראל לתאונה שכזו. נציגי הרכבת אף הגדילו לעשות, וטענו כי בתחנת רכבת אשדוד, בה ארעה התאונה כביכול,כלל לא קיים סולם, ועל כן התאונה ארעה ככל שארעה, במקום אחר ולא בשטחה או באחריותה.
למרות שהנתבעות טענו שעדותו של העובד אינה עקבית כלל – השופטת קיבלה את עדותו. בהחלטתה, הסתמכה השופטת על עדותו של עובד הרכבת שטען כי האדם היחידי שיש לו משרד בתחנת רכבת אשדוד הוא מנהל התחנה. "העובדה שהתובע לא ידע למסור את פרטיו המלאים של האחראי עליו, כמו גם פרטים נוספים לגביהם נשאל, אינה מעידה על חוסר מהימנותו אלא דווקא על האותנטיות של הגרסה שמסר", קבעה השופטת והוסיפה, "התרשמתי כי עדותו של התובע מהימנה וכנה, כי התאונה אכן התרחשה כפי שהוא טוען, וכי הוא לא בדה את כל הסיפור מליבו כפי שניתן להבין מעמדת הרכבת".
השופטת ציינה בפסק דינה כי רכבת ישראל בחרה שלא לזמן לעדות את מנהל התחנה במועד התאונה, או כל גורם רלוונטי אחר שיכול היה לתמוך בגרסתה ולסתור את עדות העובד, ולא בכדי. מנהל התחנה הנוכחי, שכן זומן לעדות, טען שעל פי נהלי הרכבת כל תאונה מדווחת, אך לטענתו מבדיקה שערך האירוע הנטען לא דווח ואינו מוכר.
השופטת הרנוף ציינה בפסק דינה, כי היא סבורה שהבדיקה שנערכה על ידי מנהל התחנה הנוכחי הייתה חלקית, לא ממצה ולא משכנעת, ואין בה כדי לתמוך בטענת הרכבת כי התאונה כלל לא התרחשה. עוד טענו באי כוחה של רכבת ישראל, כי הרכבת וחברת כוח האדם כלל לא התקשרו בחוזה באותה העת, אך מאידך, הם אינם יכולים לשלול את האפשרות שחברת הניקיון עמה התקשרה הרכבת, כן שכרה, בתורה, את שירותי חברת כוח האדם.
השופטת התייחסה בפסק דינה גם לנושא זה וציינה כי המבחן הקובע בעניין יחסי עובד-מעביד הוא מבחן השליטה הגמורה, המרות והפיקוח. לדבריה, בהינתן שכל עובדי התחנה נתונים לשליטה, לפיקוח ולמרותו של מנהל התחנה, עובדה שלא נסתרה בעדותו של מנהל התחנה הנוכחי, ניתן לקבוע בוודאות כי רכבת ישראל חבה חובת זהירות כלפי העובד. במסגרת חובה זו עליה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, להדריך את העובדים, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם, ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים.
"מנהל התחנה לא דאג לוודא ולפקח שהתובע, שהינו עובד ניקיון, אינו מטפס על סולם ואינו מבצע עבודה בגובה, לה הוא אינו מוכשר", נכתב בפסק הדין, "בכך הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע". הנתבעות אף טענו שהתאונה ארעה אך ורק בשל התנהלות התובע ובשל חוסר תשומת לבו, גם לטענה זו התייחסה השופטת בפסק דינה: "בשים לב לפערי התרבות והכוחות עליהם עמדתי לעיל, אינני סבורה כי הייתה לתובע אפשרות בחירה או אפשרות להפעיל שיקול דעת או אפשרות שלא לבצע את ההוראות שקיבל".
השופטת הרנוף פסקה כי על הנתבעות ועל המוסד לביטוח לאומי לפצות התובע במשותף, בסכום של 1.2 מיליון שקלים. רכבת ישראל הגישה ערעור על פסק הדין, וזה נדון בפני ביהמ"ש המחוזי בתל אביב. בית המשפט המחוזי, דן בערעור, ובפסק דינו הפחית 40 אלף שקלים בלבד מסכום הפיצוי הכולל שלו זכאי העובד.
מדובר בעוד מקרה מצער בו עובדי הקבלן נחשבים כעובדים מוחלשים לעומת יתר העובדים בישראל, אך כאשר מדובר בעובד קבלן שהוא גם נתין זר מאריתריאה, שאינו דובר כלל את השפה העברית, מימוש זכויותיו הופך לאתגר מורכב במיוחד – הפעם הוא ניצח.
עוד כתבות
המלצות נוספות