גיבור של אמא: אימהות הלוחמים האשדודים מדברות על הדאגה לבנים בחזית
פגשנו שלוש אמהות אשדודיות שבניהן נקראו להתגייס לחזית המלחמה ברצועת עזה, לשיחה מרגשת על כל מה שעובר עליהן יום ולילה מאז תחילת המלחמה: הדאגה שלא נגמרת, הצריכה של החדשות בטלוויזיה וברשתות מסביב לשעון, הרצון לעטוף ולהכיל את הבן כשהוא חוזר הביתה - ובעיקר הגאווה הגדולה והאמונה בצדקת הדרך והמטרה.
אין דאגה בעולם כמו דאגה של אמא (בצילום: עמית ואימו מאיה)
אמא מחכה בבית: לאחר סדרת הכתבות שלנו על משרתי ומשרתות המילואים האשדודים – "תעודת לוחם", בחרנו הפעם להביא את הדברים של האמהות המחכות בבית, מתפוצצות מדאגה לבן אבל נשארות חזקות בשגרה בעורף, בידיעה שכך הן תורמות ומחזקות גם את הבן הנמצא בחזית.
ועדיין, הימים הארוכים ללא תקשורת ישירה עם הבנים שנמצאים בלחימה ברצועה, הצריכה המתמדת של החדשות מסביב לשעון וכמובן המחשבות והדאגות מפני הנורא מכל חלילה, כל זה ועוד מצטבר אצל כל אמא המתמודדת בדרכה עם המצב – ומציעה גם כמה עצות לאמהות הנמצאות במצב דומה.
מאיה – אימו של הלוחם עמית אסולין :
"אמנם עכשיו הוא כבר השתחרר, אבל זה היה מאוד מאוד קשה. בשביעי לאוקטובר הוא היה בארה"ב והוא פתאום התקשר בשבת – בדרך כלל הוא לא מתקשר בשבתות כי הוא שומר מסורת, והוא אמר לי "מחר אני על על מטוס", ומאותו רגע הלב התהפך. המון דאגות, המון לחץ. כל בוקר ישר רצה לחדשות לראות מה קורה, לשמוע, לראות שאין חלילה בנפגעים מישהו מהפלוגה. ברגע שהוחלט שהם נכנסים לעזה הודיעו לנו כמה שעות לפני. בחמישי בערב הודיעו לנו להגיע למחרת לאזור 'בא"פ לכיש' של הצנחנים. עשינו ארוחה עם הילדים, עשו להם שם מסאג'ים כחלק מההכנה לפני הכניסה. והוא אמר לי 'אמא אנחנו נכנסים לעזה אני כבר לא אוכל לדבר, לא נהיה בקשר'.
איך היית מעבירה את הזמן שידעת שהוא בעזה ?
"הייתי בעבודה, אני עובדת כמורה ולא היה לי מקום ליפול כי אני צריכה להחזיק את התלמידים – כיתות ב'. כל דבר שהיה קשור לחיילים, מדים, שיר, סרטון ישר הייתי בוכה. מישהו צריך היה להראות לתלמידים חוזק. הוועד שלנו דאג לכל המורות שיש להם ילדים בצבא עטפו אותנו ממש. לצערנו הרב, ביום הראשון לכניסתם לרצועה, נפל חייל מהמחלקה שלו.."
איך הרגשת באותו הרגע ?
"אחרי שפרסמו זאת בחדשות, שראיתי את הגיל והפרטים והבנתי שזה חייל מהמחלקה של עמית, וזה פורסם גם בקבוצה של ההורים שהקמנו בוואצפ – זה עוד יותר הלחיץ אותי כי אני לא ידעתי מה עובר על הילד: זה חבר קרוב, לא חבר קרוב, הוא היה שם, ראה, ניסו להגן עליו. הראש עובר סרטים… מה עובר עליהם נפשית? כשהוא היה יוצא מידי פעם הייתי מנסה לקלוט מבטים ולראות מה עובר עליו בפנים כי הוא לא מספר כלום. הוא חוזר עם פני פוקר. הוא הסביר לי ששם הוא חייב להיות כל הזמן בריכוז כל הזמן בפוקוס להסתכל לכל הכיוונים. ובבית זה קשה פתאום להשתחרר אחרי שלושה שבועות במקום כזה…"
והצלחת לקלוט עליו משהו כאמא ?
"לא, אבל תחושות הבטן היו קשות. ואז אמרתי לו 'עמית, מה עובר עליך? תספר'. הוא אמר 'אמא אל תדאגי אני למדתי NLP אני יודע לעשות על עצמי עבודה'. הוא בוגר NLP והוא בעצם עבד על עצמו שם. עכשיו הוא בדרום אמריקה אני רואה את השחרור.. אני רואה את ההתפרקות, שהוא מחפש את המים והשקט והדברים שהוא אוהב לעשות. הוא אוהב ים ולגלוש, אוהב לרקוד סלסה. הוא פשוט מאושר וחזר להיות עמית".
את לא מפחדת שיהיו השלכות על הנפש בהמשך?
"מקווה שלא, אמרתי לו 'עמית מאמי תנסה תיקח שיחות' הוא אמר לי 'אמא אני יודע מה אני עושה'. אני סומכת עליו. אנחנו מכירים את עצמנו הכי טוב. אני מקווה שהוא באמת עשה ויעשה על עצמו עבודה.
אני מבינה מה האימהות עוברות זה לא קל. האיש קשר, המפקד היה שולח לנו להורים וואצפ יחיד בקבוצה – "הכל בסדר עם הפלוגה". ביקשו מאיתנו לכתוב להם מכתבים ולעשות סרטון. אז כתבנו לו מכתב והגנבתי לשם שוקולדים שהוא אוהב, הקינדר החדש שיצא. אני מורה אז הכיתה שלי עשתה לו גם סרטון של ברכות".
איך הוא קיבל את המחוות ?
"הוא בא לעשות את העבודה וללכת מבחינתו המטרה שלו זה המדינה. שאלתי אותו 'למה אתה מגיע לארץ, אתה בחו"ל אז למה? למה אתה נותן לי לדאוג?' אז הוא ענה לי 'אמא את חינכת אותי לתת ולאהוב את המדינה. זה מה שלימדו אותנו בצבא במיוחד הרגע הזה' זה היה המשפט שאמרתי אני לא יכולה לעשות כלום עם זה.
אנחנו הורים גרושים אז באתי לגרוש שלי ועשינו סרטון ושלחנו לו. אנחנו בקשר מעולה, אחד מעדכן את השני אם שמע מעמית. הוא מאוד התרגש מהסרטון, אחיו לא היה אז בסרטון שקיבלנו ממנו הכניס את ההומור שלו".
איך היית מפנקת אותו שהיה חוזר הביתה ?
"מבשלת לו מאכלים שהוא אוהב -קציצות עם אפונה, משה בתיבה, אורז. אבא שלו היה דואג לו לכביסות"
לצפייה במכתב שנשלח אל עמית מהמשפחה לחץ כאן
ג'וזפין – אימו של הלוחם דודו אזולאי:
"אני עברתי איתו כבר 4 מלחמות, כאשר המלחמה הראשונה הייתה מלחמת לבנון השנייה (2006). אני הייתי צמודה לטלוויזיה ברמה מטורפת. אז, דיווחו על D9 שעלה על מוקש וחיכיתי שידפקו לי בדלת. מאותו רגע, אמרתי לעצמי שאני לא רואה טלוויזיה יותר ואני לוקחת את החיים רגיל לחלוטין בלי מחשבות ובלי לייצר פחדים, פשוט מתנהגת רגיל.
במלחמת צוק איתן (2014) התקיימה חתונתו. באותו יום היו מלא אזעקות וכל היום התמודדנו עם לשכב על הרצפה בלי להתלכלך יותר מידי… אמרתי לעצמי גם אז שאני לא נותנת לזה להשפיע עלי. וזה הכי נכון לדעתי לעשות. יומיים לפני החינה הייתה הפסקת אש ואז התחילו עם האזעקות ואנשים פשוט ברחו הם נבהלו. אני אפילו לא ממש התאמצתי לרוץ לממ"ד או מקלט מה שהיום אני כאן עושה".
איך התחושות במלחמה הנוכחית ?
"במלחמה הזו זה אחרת לגמרי. כאן , אני לא אגיד לך שאני לא חוששת אם ידפקו לי בדלת אבל אני יודעת שהמלחמה הזו הייתה אמורה לקרות ואם לא אז היה יותר גרוע, ואני נותנת את כל כולי למדינה הזו גם אם הילד שלי צריך לשלם את המחיר הזה כי אין לנו מדינה אחרת".
איך הייתה הפעם הראשונה לפגוש אותו לאחר הגיוס למילואים ?
"פשוט להריח אותו…אמאל'ה, זה לנשק לו את הרגליים. אשתו והילדים לא היו בארץ אז הוא היה בא אלי יותר. בא להיות עם אמא קצת. הוא הבן היחיד, הבכור ואחריו יש עוד 3 בנות."
אז איך את תופסת את כל המצב בעצם ?
"אני אומרת – אני לא מפחדת משום דבר. פשוט צריך לחיות ולייצר את היופי שהחיים האלו נתנו לנו. ואם קורה לא סתם קורה".
הוא סיפר לי משהו מצחיק, שאת ביקשת ממנו לבקש מהמפקד שישחרר אותו מהמילואים?
"אני לא זוכרת למה אמרתי לו את זה, היה אירוע כנראה או משהו. אני אומרת לו "אבל מה, תבקש …".
מה הכי עוזר לך בתקופה האחרונה ?
"הגלישה, הים בכלל מרגיע אותי ומשכיח את כל הצרות. זה התרופה לכל דבר. הקור עכשיו גם ממש לא משנה לי… זה עוזר לי מאוד".
דודו ואימו ג'וזפין
ויטה – אימו של הלוחם יגאל פולונובסקי:
"כמו כל אמא, הפחד הכי גדול היה בשביעי לאוקטובר, כי מהבוקר כבר ידעתי שבאיזה שהוא שלב הוא יקבל צו 8 אז היה חשש גדול. אבל מצד שני יש לי 2 נכדים מהילדה הגדולה שלי אז זה עזר לי לא לשקוע. בשבועיים הראשונים עבדתי רק מהבית אז כל בוקר הייתי מתעוררת ממתינה שהוא ישלח לי לב או משהו בוואצפ ולפני שינה אני שולחת לו "לילה טוב" והוא נותן לי סימן. בהתחלה אני לא הבנתי איפה אני נמצאת, רק חדשות כל הזמן…"..
איך הייתה הפעם הראשונה שיצא הביתה ?
"הייתה חגיגה חבל על הזמן. הוא בא אל אחותו מריה הגדולה ממנו ב-9 שנים והיא קפצה עליו ממש וחיבקה אותו. לאחר כן נסענו לאמא שלי- סבתא שלו שגידלה אותו למעשה, אז נסענו אליה הביתה והיה מפגש מרגש.
מבחינה גיאוגרפית אני יודעת איפה הבסיס שלו עוד כשהיה קצין בקבע אני נסעתי אליו לשם. אני יודעת שזה בדרום אבל לא ממש במקום הכי מסוכן שיש. לסבתא היה קשה להבין זאת גיאוגרפית אז הסברתי לה והיא נרגעה. היא חשבה שכולם בעזה. עכשיו כל פעם שהוא מגיע הביתה אז מביאים אותה".
את שומעת חדשות או מעדיפה שלא ?
"שומעת, אבל השתדלתי עם עצמי לא לשקוע גם יותר מידי במה שרץ בטלגרם. יגאל אמר משפט שאומר "תלוי אם הבטן חזקה או לא". כשאני עובדת הרדיו פועל ברקע אז אני מתעדכנת מה קורה. כשהתחלנו לעבוד רגיל בחו לבית אז קצת יותר קל כי איכשהו הראש עסוק בכל זאת.
את יודעת מתי ישוחרר ממילואים ?
"שאלתי אותו מתי צפי שחרור הוא ענה שאין לו מושג. בתקופה הזו בסוף דצמבר היינו אצלו בבסיס בטקס ה-31.12 הוא קיבל דרגת רס"ן. היה טקס קטן מצומצם ומרגש. ב-2020 כשבוא קיבל סרן היה קורונה ולא היה נתין להגיע ועכשיו במלחמה הוא קיבל קיצור פז"מ אז חגגנו איתו את העלאת הדרגה. אני כבר רוצה שהוא יחזור הביתה, שאלתי בבסיס את המפקד שם חצי בצחוק חצי ברצינות מתי ישחררו אותו הוא ענה "שלא כל כך מהר". אני מחכה".
הוא נכנס לעזה ?
"הוא לא אומר לי, אני הבנתי מאנשים שעובדים איתי שגם ילדיהם שמגויסים לא מדברים איתם על זה. הוא נוסע המון לכל מיני מקומות. הוא אומר שהוא לא יכול לדבר וכמה פעמים שהתקשרתי הוא לא עונה".
שהוא חוזר מהצבא את מנסה לראות אם עבר עליו משהו, אם הוא בסדר או לא ?
"טפו טפו טפו, הוא מילדות מאוד יציב. לפעמים אני רק שמה לב…שאני רואה קצת שיערות לבנות. אז קשה לי להגיד מאיפה זה בא אבל עליו לא תראי".
את חושבת שזה סטרס ?
"קשה לי להגיד כי הוא נראה רגוע אבל אני זוכרת את הפוסט הראשון שהוא כתב בפייסבוק שלו על המפקד שלו שנהרג בשביעי לעשירי באוגדת עזה. הוא ידע שאני מכירה את המפקד הזה אז הוא ישר צלצל אלי וסיפר לי על זה, הבנתי שזה קשה לו. קראתי את הפוסט שלו ואי אפשר לקרוא אותו בלי דמעות, פוסט מאוד חזק. יגאל נסע לכיוון באותה שבת ב15:00. אני יודעת שתוך שעתיים יהיה חושך ומלא כבישים סגורים בדרום. אני ביקשתי ממנו שיסע דרך כביש שש אומנם זה סיבוב אבל באמת גם כך הורו לו לנסוע. עד שהוא הגיע לשם לא יכולתי לנשום. למחרת הוא הוגיע לי בהודעה על הבשורה. ראיתי אחר כך תמונות גם. זו אבדה ראשונה גדולה שלו. אחר כך אני שאלתי אותו על עוד מישהו שנהרג אמר שגם אותו הוא מכיר…אני משתדלת לדבר איתו. אני יודעת ששכמה שפחות מדברים יותר בריא".
יש אימהות שאומרות הפוך דווקא שהן רוצות להציף את הדברים מול הילד
"אני נושמת אותו וישר מרגישה אם הוא צריך לשפוך או לא. אני רואה שהוא טפו טפו טפו".
יש דברים שעושים לו טוב ?
"שהוא בא ובאים עוד חברים שהם בני בית מבחינתי, אז לפעמים זה נופל באותו סוף שבוע אז הם יוצאים לבלות סרט, או משהו. הוא אוהב לבלות איתם".
"אני כמו כל אמא, דואגת. אבל מבינה שהילד עושה את מה שמוטל עליו לעשות כי בלעדיהם אין לנו ארץ אחרת".
יגאל והוריו
עוד כתבות
המלצות נוספות