"התחלתי לרוץ כמו משוגעת. הבנתי שזה הסוף": האשדודית רעות טולדנו ניצלה מהטבח במסיבת הטבע (סרטון)

"ראיתי את הסוף": בשבת האחרונה כאשר התחילו האזעקות בעוטף עזה, המבלים במסיבת הטבע "נובה" ברעים חשבו שמדובר ב"עוד מטח" של רקטות לעבר ישראל מכיוון עזה. בתוך זמן קצר, כשהחלו לראות ירי מאסיבי לכיוונם,  הבינו שמדובר בהתקפת מחבלים שחדרו לאזור וכעת עליהם לנוס על חייהם.

המבלים החלו להימלט על נפשם ולנסות בכל דרך שהיא להינצל, מאות נפצעו בדרגות שונות והועברו לטיפול בבתי החולים ולמרבה הזוועה מאות לא שרדו את המתקפה ונרצחו באכזריוות.

תושבת העיר אשדוד, רעות טולדנו, הייתה גם היא בין החוגגים יחד עם חברה במסיבה – ובדרך נס הצליחה להימלט ללא פגע.

"אני וחברה שלי קורל הגענו למסיבה, ובשעות הבוקר של שבת שמענו אזעקות של 'צבע אדום'. אני לא התרגשתי בתור אשדודית, אמרתי לעצמי 'טוב כמה אזעקות נחכה פה אין מה לנסוע'. עוברות חמש, עשר, עשרים דקות אני וקורל מחליטות שלא נשארים פה ושצריך לנסוע ולעוף מפה מהר –  או שמאלה לשדרות או ימינה למושבים.

בעודנו נוסעות שמאלה לכיוון שדרות, קורל מתחילה לצרוח 'יש שם מחבלים על הכביש עם רובים!!"  עשינו פרסה, ממשיכות לנסוע שוב רואות עוד צמד של  מחבלים. אני עדיין לא מאמינה,  התקפת מחבלים? בטח יש פה בסיס, יש צבא , יש מי ששומר עלי הכול יהיה בסדר…

אנחנו חוזרות אחורה למקום של המסיבה וקורל ואני נפרדות כל אחת הולכת לכיוון אחר. אני שוב מתחילה לשמוע יריות, מחייגת לאבא שלי שמבקש ממני ללכת ליד חיילים/ משטרה אבל אני אומרת לו "אבא… אין פה כלום!."

אני תקועה באמצע הכביש. ימין ושמאל מחבלים, נשאר לי רק לרוץ לפרדס. אני מתחילה לרוץ לכיוון במחשבה של למה אני רצה… אין מה להתרחק מהאוטו, בטח כבר הכול בסדר ומשתלטים על המצב. סמכתי על המדינה ועל הצבא שארבע שעות שאני שם כבר מישהו בא לעזור לנו, אבל אף אחד לא בא…

היה רגע שפשוט התחלתי לראות את הכדורים נעים לכיוון שלי, ממש עוברים לידי ואנשים נופלים… התחלתי לרוץ כמו משוגעת והבנתי שזה הסוף. אני רצה ורצה ואני מרגישה שהלב, הרגלים והגוף שלי כבר לא מסוגל יותר. אני רצה כבר שעתיים, שלוש, ארבע שעות לא יודעת כמה. שניה לפני שהבנתי שכבר אין לי כוח וזה או שאני מתחבאת בשיחים לבד בשקט, כי לבד לא ימצאו אותי ויבואו אלי, הם ילכו לאיפה שכולם הולכים  – אני רואה רכב.

אני קופצת על הרכב ומתחננת שהם ייקחו אותי איתם, הם עוצרים ואני פשוט לא מאמינה. זהו ברחתי.

נוסעים באמצע שום מקום, מנסים למצוא כביש דרך 'גוגל מפות'. עולים לכביש ואני חושבת שזהו סיימתי אבל לא –  אנחנו נתקלים במחסום בלי רכב משטרה או מדים. מכוונים אלינו רובים ואומרים לנו לצאת מהרכב – תוך כדי יש אזעקה . הם צועקים לנו לקפוץ לכביש אני קופצת ובום מתפוצץ לי טיל חמש מטר ממני. אני רואה תחנת דלק עולה באש. אני חוזרת לאוטו בלי לבדוק אם יש עלי שריטה, חוזרים ונוסעים לבאר שבע. אני מגיעה לבית של מי שלקח אותנו, עוד פעם אזעקה 'צבע אדום', אני נכנסת למרחב מוגן ושוב, טיל נופל כמה בתים מאחורינו. ברגע שהגעתי לבית שלי באשדוד אני לא יכולה להסביר את תחושת הנפילה שחוויתי.

הסתכלתי בטלוויזיה, ראיתי את כמות המחבלים שמסתובבים להם ואני הצלחתי לברוח, את כמות המתים ואני בין החיים. לא הייתי חכמה, לא הייתי אמיצה, אבל כן סמכתי על המדינה – שלא עזרה לנו. משהו שמר עלי וזה לא אני, לא צה״ל, לא ביבי ולא המדינה.
אני בבית".

צפו בסרטון מרגעי האימה: