אין כמו בארץ: "מהרגע שחזרנו הביתה, הילדים פרחו"

מלחמת "חרבות ברזל" גרמה למספר משפחות מאשדוד לעזוב את הארץ בעקבות החשש. אחת מהן היא משפחת מיכלצ׳ישין מרובע י"ג, שהחליטה לקחת פסק זמן בבולגריה על מנת לייצב את הנפש ולהרגיע את הילדים. כולם עלו על מטוס לבולגריה, בסוף חודש אוקטובר, עם כרטיס בכיוון אחד והמון לבטים. אם המשפחה, ויקי, מתארת: "עד יום לפני הטיסה, לא ידענו אם נטוס או לא כי לעזוב את הבית הרגיש כמו משהו סוריאליסטי".

למעלה מחודשיים אחרי פרוץ המלחמה, רוב המשפחות שעזבו את בתיהם עם פרוץ המלחמה חזרו העירה, אבל בזמן שחלקם עברו להתגורר אצל בני משפחה או התארחו באזורים מרוחקים יותר, היו כאלה שהחליטו לעזוב הכל ולטוס לחו"ל עד יעבור זעם. אחת המשפחות שחיפשה שקט בתקופה המתוחה שאנו חווים ועזבה לחו"ל, היא משפחת מיכלצ׳ישין. בקרב בני המשפחה היו חלוקים לגבי המהלך. חלקם עודדו את היציאה מהאזור להתאווררות ואילו אחרים ראו בו מעין נטישה או כניעה.

כך או כך, הקאמבק של המשפחה הושלם לאחרונה אז החלטנו לחזור לאמא, ויקי, שמספרת: "בולגריה הייתה מאוד טובה אלינו, בין אם זה האנשים שהיו רגישים למצב, מזג האוויר, השקט הנפשי והביטחוני אבל למען האמת, רציתי לחזור מהרגע שנסעתי כי הבית תמיד היה ויהיה בישראל. חיכינו לראות שהמצב מתייצב (עד כמה שניתן) וכשאשדוד חזרה לפעילות כמעט רציפה של מסגרות, לא היה לי ספק שאכן זה הזמן לחזור. מהר מאד שבנו לקצב שמאפיין את המדינה שלנו, אבל העיקר שחזרנו הביתה  – אין טוב מזה.  השכנים והמשפחה קיבלו אותנו בהמון פירגון ועידוד".

על הילדים אמרה: "אחרי זמן מה הילדים היו כמהים למסגרות, לשגרה ולחברים שלהם. התחברנו לזום כדי לאפשר שגרה ותקשורת עם חברי הכיתה אך אי אפשר היה לקרוא לזה למידה. אמנם היה להם כיף בינם לבין עצמם כשגם אנחנו ניסינו לבדר ולהציע פעילויות כמה שאפשר אך עדיין, זה לא היה זה. מהרגע שחזרנו הביתה, הילדים פרחו. אז נכון שיש גם אזעקות מדי פעם – הם נלחצים כמו כל שאר הילדים, אבל אנחנו מתרגלים נשימות וזה מאחורינו".