עיר בלי אוויר: המאבק הסביבתי באשדוד

בעיה עמוקה ומערכתית

מה זאת בעצם נאמנות לאשדוד? זאת שאלה שעומדת בלב דיון שמשפיע על האוויר שהתושבים נושמים, ועל הבריאות שלהם. לפי העיתונאית יעל געתון, עיריית אשדוד מרוויחה כ-100 מיליון שקל בחמש שנים מהארנונה של "פז" בתי הזיקוק אשדוד. לפי דו"ח המשרד לאיכות הסביבה, 12 המפעלים שבתי הזיקוק נמנים עליהם פולטים יותר חומרים מזהמים משנפלטים במפרץ חיפה.

"הארנונה היא מלכוד מאוד גדול. האזרחים עולים לעירייה כסף – גנים, איסוף אשפה, ואילו מפעלים משלמים המון ארנונה מסחרית". געתון מחדדת שזו מציאות מורכבת, והסיפור כאן הוא לא חשד לשוחד, אלא בעיה עמוקה ומערכתית. "יש פה מורכבות שהם (נבחרי ציבור; ר"כ) רואים אותה. הכסף הולך לקופת העירייה, לא לכיס שלהם".

המורכבות הזו מביאה לכך שגורמים בעלי כוח בעירייה רואים בצורה ברורה את התועלת הכלכלית שעולה מהמפעלים, ולא ברור אם הם מקדישים מחשבה לנזק הסביבתי, הבריאותי והכלכלי שהם מסבים.

בזכות עבודתה של געתון, הגעתי למסמכי ועדת התכנון שדנה בבקשה של עיריית אשדוד להרחיב את אזור התעשייה הצפוני. הרגולטור מבקש גודל שטח ואישורי בנייה; המציגים הם העירייה ומשרד אדריכלים; הנושא הסביבתי הוא מגבלה שמושתת עליהם.

כשיושב ראש ועדת התכנון שואל את נציג העירייה, "אם אנחנו הולכים להקים פה איזה שהוא מוקד מאוד משמעותי שמייצר הפרעה וסיכונים וריחות", הנציג, אייל דוידוביץ', עונה לו: "אם זה מה שנקרא המחיר שאנחנו צריכים לשלם, אפשר שם לאשר לוגיסטיקה אחסנה".

רועי גבאי, תושב יבנה, הסמוכה לאזור התעשייה מצפון, קרא תיגר על ההנחה שהמפעלים יעמדו בהנחיה להשתמש בשטח רק לאחסנת חומרים לא מזהמים, ושאל: "איך מייצרים פה מנגנון שבאמת מגביל את (התוכנית; ר"כ) המאושרת… אני מבקש להיכנס לסוגיית תעשיות מזהמות". יושב ראש ועדת התכנון, עודד פלוס, ענה לו: "אנחנו לא יכולים. זה לא מנדט שלנו".

לפי חברת המועצה שרון מרק, "מי שאחראי על הפיקוח והאכיפה הוא המשרד להגנת הסביבה, שהוא בלי שיניים, המדיניות רופפת. איגוד ערים לאיכות הסביבה הוא הזרוע הביצועית. אבל הוא ממומן גם על ידי המפעלים, והוא נתון לכוחות פוליטיים בעירייה. זה גוף מקצועי, אבל הוא לא יכול לעשות מהלכים. אנחנו חיים בתווך זיהומי כלשהו, ולא יודעים".

(**השבוע זומנו נציגי מפעל אגן-אדמה לשימוע ע"י המשרד להגנ"ס בגין מאות תלונות על מפגעי ריח, לכאורה ממכון טיהור השפכים של המפעל)

"לרוב החומרים המזהמים אין ריח ואין להם צבע". חברת מועצת העיר שרון מרק (צילום:פרטי)

מאבק הישרדות

יש אנשים שעבורם המאבק הזה הוא כבר מאבק הישרדות. אחת מהן היא רעות כהן, שגרה בחלק של יבנה הקרוב למפעלים של אשדוד. "קנינו דירה במסגרת מחיר למשתכן", היא אומרת, "ומאוד התרגשנו להיכנס לבית משלנו".

אבל אז תושבי שכונת נאות שמיר, שבה רעות גרה, דיווחו על ריחות עזים שנכנסו לדירות, ועל תסמינים כמו כאבי ראש. תושבת אחת דיווחה לתוכנית "הזמן הירוק" בכאן11 שלפעמים היא שמה את הכרית מעל לראש, רק כדי לא להריח את האוויר בבית שלה.

רעות פנתה לארגון מגמה ירוקה, שהזמין אותה להשתתף בסמינר מארגנים קהילתיים. היא דירבנה תושבים לפנות לגורמים במשרד לאיכות הסביבה ובאיגוד ערים דרום יהודה. "בהתחלה הגיעו תשובות שהנושא בבדיקה. מהר מאוד הגיעו תשובות בעלות נוסח אחיד, מפורט ומכובד, אך לא כזה שמשיב על השאלות שהכי הטרידו אותי – מה יש באוויר? ומתי זה יטופל?"

במקביל, רעות ניסתה לפנות למומחים נוספים בתחום, אך יועצים סביבתיים אמרו לה שהם עובדים רק עם גופים ממסדיים, כמו העירייה. מומחית אחת דרבנה אותה להמשיך לתעד את הריחות, וכן את כיווני הרוח בכל פעם שהריח מופיע. "מאבק כזה לוקח להרבה מאוד כיוונים – לגייס את הרשות המקומית, להפעיל את המשרד להגנת הסביבה, להתייעץ עם מומחי איכות סביבה, לפנות לארגונים ירוקים… על הכול צריך לרוץ במקביל".

לחנך אנשים ולבקש מהם לעשות את העבודה שלהם זה דבר שדורש המון אנרגיות. הפרויקט האישי של רעות ביבנה להגן על השכונה שלה משתלב עם הפרויקט הפוליטי של שרון מרק באשדוד ועם הפרויקט העיתונאי של יעל געתון, שמכינה "מפת מזהמים" באתר "שקוף", ומתעדת בה נזקים סביבתיים.

העבודה הזו נדרשת, כי הרשויות שמחזיקות במנדט לנטר את הזיהום מתלוננות על מחסור בכוח אדם, או שהן מעדיפות לא לסכן את היחסים עם המפעלים המזהמים, או שהן טוענות שהמנדט בכלל לא בידיהן.

כל הילדות שלי הייתי באשדוד. חלק ניכר ממנה הייתי עם הוריי במקומות העבודה שלהם בצפון העיר. אין לי מושג אם הנוכחות הזו השפיעה על הבריאות של אמא שלי או על האסתמה הכרונית שלי. אני כבר לא באשדוד, אבל כשראיתי בכתבה של יפעת גליק ילד אשדודי שמסתובב עם משאף אסתמה, הרגשתי פתאום זעזוע.

יש משהו משותף בינינו, שהלוואי ולא היה. שנינו גדלנו בעיר שרק העובדה שיש בה נמל היא כבר תואנה לשינוע חומרים מסוכנים ולפליטתם אל האוויר והמים. גם אמא שלי הזדקקה למשאף אסתמה יותר ויותר, כשגססה מסרטן ובחרה לעשות זאת בביתה באשדוד, עיר שאותה אהבה כל כך. המשאף הזה לבדו הזכיר לי כמה אפשר לאהוב מקום אחד, אפילו שאין בו אוויר.

הטור של רועי התפרסם באתר "שיחה מקומית" , מגזין מקוון של חדשות מהשטח, פרשנות ותרבות, המופעל על ידי קולקטיב של כותבות וכותבים, צלמות וצלמים.

תודה רבה לרועי כהן ולאמיר רותם, עורך שיחה מקומית.

אפילו שכבר אינו מתגורר בעיר - עדיין אוהב - ובעיקר דואג לה. רועי כהן (צילום:פרטי)