תרבות
אופיר טובול ולבנת בן חמו בתערוכה "מסורתית ודמוקרטית"
הבזאר, תור הזהב (שמוביל אופיר טובול מאשדוד) ובית הצעירים ורדיאל 17, בערב פתיחה לתערוכה, בה אמנים ומעצבים מציעים פרשנות מסורתית-ספרדית לסמלי המדינה ולאתוס הציוני. לבנת בן חמו תגיע להופעה ושיחה עם אופיר טובול... ו מה איתכם?
904 
תגובות
הדפסה
מהמנון האינטרנציונל הכולל את השורות ״עולם ישן עדי היסוד נחריבה״, ועד סמל המנורה, המועתק משער טיטוס הרומאי ונבחר לסמלה הרשמי של המדינה; מהלובן הבוהק של ״העיר הלבנה״, שכינתה בשוגג את עצמה ״העיר העברית הראשונה״, ועד לשטרות הכסף ואדריכלות המבנים הרשמיים – סיפורה החזותי והגרפי של ישראל ייצג את הסיפור אותו מייסדי המדינה שאפו לבטא ואת תנועתם הציונית האירופית, החלוצית, החילונית.
ביטויים רבים נקשרו להלך הרוח הזה: ״כור ההיתוך״, ״יהדות השרירים״, ״מהתנ״ך אל הפלמ״ח״ ורבים אחרים. רוח של מהפכה ומרד נכרך בהם. רוח של יצירת ״יהודי חדש״ המתנכר למסורתו הגלותית, המנוונת.
אך מה היה קורה לו אותה קבוצה מייסדת היתה מקבלת, בזמן אמת, משקל נגד על ידי קבוצת אנשים שעבורם הציונות והעליה לארץ לא היו מעולם חלק ממהפכה או חלילה מרד, אלא רגע שיא היסטורי? שעבורם הציונות אינה סותרת את עולם ההורים והמסורת, אלא מרוממת אותם וממשיכה אותם?
מה אם אנשי ״העליה המגרבית״, שעלו ארצה מצפון אפריקה בעשרות השנים הסמוכות לפני העליה שזכתה לכינוי ״העליה הראשונה״, או עולי ״אעלה בתמר״ מתימן, היו מקבלים את המקום להשפיע על כור ההיתוך הישראלי? ומה אם אותה אליטה משכילה של צעירים ספרדים ילידי המקום- בניה של המשפחות מויאל, שלוש או בן עטר- מה אם הם היו משתתפים במלאכת עיצוב סמלי המדינה והאתוס הלאומי שמלווה אותנו עד היום?
כיצד היה נראה הסכסוך הדתי-חילוני לו בסמל המדינה היו מוטיבים מבית הכנסת? כיצד היה מעוצב הרדיו הישראלי, לו אמנים כמו ג׳ו עמר, אהרן עמרם או סמי אלמגריבי היו מצליחים לשלב בו שירת קודש עם שירת חול, וכמובן- את השפה הערבית? כיצד היו נראים יחסינו עם הסביבה המזרח תיכונית, לו השפה והסגנון הישראלי היו מנהלים קשר הדוק לסביבה התרבותית בה אנו חיים?
משחק בהיסטוריה חלופית מאפשר לנו הרבה יותר משעשוע אינטלקטואלי. הוא פותח לנו שער של געגוע לעתיד. המשתתפים בתערוכה ״מסורתית ודמוקרטית״ לקחו ברצינות גמורה (אבל לא מדי…) את המשימה, והם עיצבו פרשנות מרתקת, מעוררת מחשבה ורגש, לסמלי המדינה ולמוטיבים העיצוביים שמלווים את כולנו כישראלים.
מה שנותר לנו הוא לחלום, וגם לפעול למען שפה גרפית ישראלית מעודכנת – כזו שתבטא את השינויים שעוברת החברה הישראלית, שבה בדור האחרון אותה מורשת מושתקת של מסורתיות ספרדית, פרצה ועלתה ממעמקי התת מודע הקולקטיבי היהודי-ישראלי שלנו.
התערוכה מובאת לכם בשיתוף פעולה בין תנועת ״תור הזהב״ ו״הבזאר – תרבות חומרית״. עבודות התערוכה ספגו השראה מהספר ״קול התור – ציונות מסורתית-ספרדית״ (ידיעות ספרים, 2021).
אופיר טובול
אוצרים: חניאל אלמקייס והדר ממרוד
עוד כתבות
עוד כתבות
מבזקים - אשדודי
