בקהילה
אחרי 100 ימי מילואים בעזה – הלוחם האשדודי שמעון אשטמקר חוזר למספרה ברובע א'
מאז פרצה הלחימה בשביעי באוקטובר, הספר ולוחם המילואים האשדודי שמעון אשטמקר עזב הכל ומיהר להתגייס למילואים ארוכים בצפון רצועת עזה. כעת הוא חוזר הביתה, לאישה ולילד, לחברים וגם ללקוחות שחיכו לו במספרה שלו ("גזור") שברובע א'. הוא מספר על הילדות שחישלה את האופי, על הלחימה מול מחבלי החמאס, וגם על "החזרה לאזרחות" - למשפחה ולעסק, אחרי 100 ימים במילואים: "קשה לעשות את הסוויץ' בין המציאות שם לפה - אבל חייבים להמשיך"
913 
תגובות
הדפסה
עולה בחזרה על הגל - שמעון אשטמקר (צילום: אשדודי)
"יודע מה זה החיים האמיתיים": תכירו את הספר האשדודי שמעון אשטמקר (31), שחזר לפני שבועיים מהמילואים הארוכים במהלכם שירת 100 ימים (!) בצפון רצועת עזה – היישר אל משפחתו ולעסק שלו – מספרת "גזור" הנמצאת ברחוב הראשונים שברובע א'. את המספרה – שהייתה סגורה ושוממה כל זמן השירות שלו במילואים, הוא דואג כעת לצבוע "ולקשט" מחדש, על מנת לתת תחושה טובה ללקוחותיו, שמצדם מאד התגעגעו אליו.
שמעון גדל ברובע ב' עם זוג הוריו, ושתי אחיות גדולות ממנו. "לגדול ברובע ב' זה להכיר את החיים האמיתיים", מתאר שמעון. "מה שאתה לומד שם לא תלמד במקומות אחרים, כמו להבין את הקשיים של כולם, ולהכיר באתגרים. בבית ספר אתה לא לומד איך לכבד ולהעריך אנשים, בשכונה הזו זה דווקא כן קרה. שם בכל בית כולם גדלים אותו דבר".
ביסודי למד בביה"ס 'מוריה' ולאחר מכן ב-'תל נוף' . הייעוד שלו (כביכול) היה בכלל להיות חשמלאי, אבל זה לא קרץ לו במיוחד. בזמנו, כל מה שרצה היה להתגייס להיות לוחם, ולכן וויתר על המקצוע והחל במיונים ומבחנים כדי להיות לוחם חי"ר ובשנת 2010 התגייס לחטיבת גבעתי לשירות של 3 שנים. אחרי השירות הסדיר השתחרר לאזרחות, והחל עובד כספר גברים במספרתו של גיא ברק אשר תמך בו וברצונו ללמוד את המקצוע. יחד, יצאו להשתלמות של ספרות נשים למשך כ-8 חודשים אצל אבי פדידה בתל אביב ושבועיים לפני המבחן הסופי- פרץ בעזה מבצע "צוק איתן" ושמעון גויס עם חטיבתו למילואים.
כשנגמרה הלחימה, השלים את המבחן האחרון, קיבל את ההסמכה שכל כך חיכה לה וקיבל את ההחלטה שהוא רוצה לעבור לאילת בכדי לעשות שם את ה-"מועדפת". בת זוגתו נוי לא נטשה לבד את אהובה בעיר הדרומית והם עברו יחדיו למשך ה-8 שנים הבאות. שם, שמעון שילב את שתי העבודות במקביל – ביום הוא עבד כספר במספרת "אופוריה" בקניון ובערב במאבטח בבית מלון. לימים, הזוג המאוהב נישא, והביא את ילדם הבכור. לאחר שנה, עם תחושת המרחק מהמשפחות באשדוד החליטו לחזור אשדודה, ולהקים ברחוב הראשונים את מספרת "גזור" בינואר אשתקד.
במהלך השנה האחרונה הכל תפקד כמו שצריך- העסק, המשפחה, החברים והחלומות. אך דווקא שהדברים הטובים התחילו לעלות על הגל – פרצה המלחמה שטרפה לכולם את הקלפים. שמעון התגייס למערכה הצבאית, סוגר את המספרה האהובה שנותרה נעולה במשך 3 חודשים, ללא הכנסות וללא פיצויים, דבר שבטח לא מקל על המצב הכלכלי.
"זה היה ממש לחיות את השגרה, החיים הרגילים ואז בום – מלחמה" מספר שמעון. "בשבת בבוקר קמתי בעשרה ל-6. קיבלתי הודעה בטלפון עם הסרטון של המחבלים ישר חשבתי לעצמי שאין מצב, שזה מזוייף או משהו. התחילו האזעקות וההודעות מתחילות לרוץ מהקבוצות בוואצפ, חבר'ה מהצבא. לקראת שעה 11:00 קיבלנו צו בטלפון להתייצב בנקודת כינוס בעוטף. באותה השבת עבדנו חזק על לטהר את האיזור ממחבלים. לאחר מכן היינו בכמה ימים באימונים בבסיס צאלים ורק חיכינו להיכנס קרקעית לעזה".
"הייתי חוזר על זה עוד מאתיים פעם":
"קיבלנו את ההודעה שסוף סוף נכנסים. בהתחלה אלה היו רק שתי חטיבות: חטיבה 12של גבעתי והקומנדו של צה"ל. התמקדנו בבית חנון ובית לאהייה, הייתה לנו המון עבודה לעשות: מציאת תחמושת, היתקלויות מול מחבלים… מחבלי החמאס והג'יהאד האיסלמי הם לוחמי חי"ר עם ציוד רציני, לבוש נשקים וכל מה שצריך. זאת מלחמה אמיתית…"
מה עם מחשבות של "מה יקרה אם?"
"ידעתי שלא יקרה לי כלום. גם לא כתבתי "צוואה" כמו שחיילים אחרים אולי נוהגים לעשות… זה מזל רע אנחנו לא עושים את זה. מי שמפחד – יקרו לו דברים ומי שלא מפחד – לא יקרה לו כלום. אני לא פחדתי כי אני יודע שאני חזק והצבא שלנו חזק והשם איתי".
איך התחושות אחרי 100 יום מילואים בעזה?
"יש תחושת סיפוק מטורפת ואפילו קצת מתגעגע לעבודה החשובה שעשינו שם. כמובן שהיו לי המון געגועים למשפחה שלי ולחברים, אבל עושים את מה שצריכים וחייבים. אם היו אומרים לי לחוות את התחושות האלו ולעשות את אותם דברים שעשינו שם – אני הייתי חוזר על זה עוד מאתיים פעם".
בר, חבר ילדות מהשכונה ברובע ב', הצטרף לשיחה ומתנדב להסביר מה הכוונה ב"געגוע": "עכשיו היו מילואים מאוד אינטנסיביים זה לא מילואים שבשגרה. זה מצב מלחמה, ונמצאים יותר זמן במילואים. הרי בשנה אתה מחויב ל-45 יום ועכשיו היו 100 יום. זה מצב שאתה ממש חי שם: אוכל, יושן, מתקלח עם מגבונים, ופיצוצים…זה מצב שגרה של המון פיצוצים. זה לא לישון בלילה כמו שצריך כי יש ירי וכל הזמן רעש ובלאגן. ואז, נגמרים המילואים ופתאום חוזרים לבית, לשגרה ולשקט. זה קצת מוזר, לעשות את הסוויץ'. זה מצב הזוי ולא נתפס".
אז מה עכשיו? חזרה לשגרה?
"כמו שאת רואה אני נחוש לסיים את השיפוץ כאן, לקבל לקוחות ולעלות שוב על הגל. גם בר כאן איתי נותן יד אז אני לא דואג…"
אז אם בא לכם לפרגן ללוחם המילואים האשדודי שהוא גם אחלה ספר, אתם מוזמנים לקפוץ לבקר:
כתובת: הראשונים 44, רובע א
נייד: 052-7522476
עוד כתבות
עוד כתבות
מבזקים - אשדודי
