יש לו מילה: האשדודי שי יפרח כיכב בתחרות כתיבה ארצית

"הסדרן סימן לי להצטרף לקבוצת השחיינים. הנורווגי הנהן לעברי, הנהנתי בחזרה. האוסטרלי עבר בין המתחרים ולחץ את ידם, רק שבמקום לאחל ״בהצלחה״ כמקובל, הוא אמר ״שמונים אחוז.״

הנורווגי אמר שזה טראש-טוק. ״בני האדם עשויים שמונים אחוז מים,״ הסביר, ״אבל לא האוסטרלי. הוא עשוי מאה אחוז מים. הוא חי במים, אוכל מים, נושם מים וימות במים, ולכן הוא גם ינצח.״

הסדרן המתין שהאוסטרלי יסיים והוביל אותנו בטור עורפי לתוך האולם. רעש מחריש אוזניים הכה בנו. אווירה שרק גמר ה- 400 מטר בסגנון חופשי עשוי לספק. שירה וקריאות עידוד מילאו את החלל, דגלים התנופפו מכל עבר והמון צוהל קרא בשמות השחיינים. חצינו את האולם ונופפנו לקהל בחזרה, עד שהגענו למקומותינו. האיטלקי מול הכיסא הראשון, אחריו הנורווגי, ואז אני.

האוסטרלי במסלול מספר ארבע ואחריו יתר השחיינים.

אמדתי את יריביי למקצה. היפני ניגש לשפת הבריכה, טבל את ידו במים ואז התיז על עצמו מספר פעמים. הנורווגי סובב את זרועותיו במהירות לפנים ולאחור, האמריקאי רק חייך לעבר הקהל וטפח על החזה. ואני? אני התכנסתי בעצמי. דחפתי את אטמי האוזניים עמוק פנימה, הנחתי את המשקפת על עיניי ומלמלתי לעצמי את מילות השיר ״און מרקורי״ של רד הוט צ׳ילי פפרז.

בכריזה נשמעה הקריאה ״למקומות״ שהכריזה על העלייה לאדנים. מתיחה אחת אחרונה ותפסתי את מקומי. ״היכון״, אמר הכרוז ודממה מהולה בציפייה נחתה על ההיכל. צופר.

זמן התגובה שלי היה מצוין. זינוק מושלם, ידיים כראש חץ, שבע תנועות חדות בהן הרגליים הכו בחוזקה, בקצב ובמרווחים מדויקים. כשעליתי לקחת אוויר, הגנבתי מבט אל האוסטרלי. איך הוא כבר מוביל בחצי גוף?!

השעון דפק וגמענו את המרחק במהירות. סיימנו בריכה, הסתובבנו, דחפנו עם הרגליים וכן הלאה.

מקץ שלוש בריכות האוסטרלי כבר הוביל עליי בגוף שלם, אבל היה עוד זמן לתקן. ואכן, בסיום הבריכה השישית הבנתי שהאוסטרלי נחלש ושהפער בינינו נסגר. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה, אני שמונים אחוז? אני? כמובן, ישנם עוד שישה מתחרים, אבל מבחינתי, זה ביני ובין האוסטרלי.

כשהגענו אל הסיבוב האחרון, הבנתי שהצלחתי ליטול את ההובלה. הריאות זעקו, אבל זה היה הזמן לתת הכול, לא להשאיר דבר במכל. בסמן חצי הבריכה כבר לא ראיתי את האוסטרלי בזווית העין. עבודה יפה, התגאיתי בעצמי. אבל אז התעוררו הספקות. איפה הוא? לא ייתכן שאני לא רואה אותו.

דעתי הוסחה וקצב החתירה דעך לאיטו. לכל הרוחות. יצאתי מריכוז. הבטתי אחורה וראיתי את האוסטרלי צף במים, פרצופו התעוות והוא אחז בידו השמאלית. שריר שנתפס? אולי, אבל נראה היה שהוא התקשה אפילו לצוף. נטשתי את המסלול וחציתי את מצוף ההפרדה.

בתחרויות ברמות האלה, שחיינים לא יוצאים ממסלולם. לעולם לא. כשזה קורה, משמע שמשהו חמור קרה. גם הקהל הבין שמשהו קרה לפייבוריט שלו ודממה נפלה על האולם. הגעתי לאוסטרלי ולחשתי לו, ״אל תדאג, אני איתך.״ שתי שניות אחריי הגיע גם הנורווגי וסייע לי להביאו לשפת הבריכה.

האוסטרלי כבר היה חסר הכרה כשחבורה של סדרנים ופרמדיקים משו אותו מהמים. רופא הנבחרת היפנית הגיע בריצה משום מקום. הוא החל מיד בעיסוי בית החזה – אחת, שתיים, שלוש… הטיית ראש, נשיפה. אחת, שתיים, שלוש…

צפיתי בפעולות ההחייאה מהצד וחשבתי שאם כבר ללכת, אז רק ככה. בעיצומו של הדבר האהוב עליי. הוא באמת מאה אחוז מים.

מים נטפו ממני על שפת הבריכה, ולנגדי נטפו החיים מהאוסטרלי."