מדוע נשות המילואימניקים באשדוד לא זוכות לתמיכה מהרשות המקומית?

ככה תומכים באנשי ונשות המילואים? אורות בצבע ירוק? (קרדיט: דוברות עיריית אשדוד)

לנשות המגויסים באשדוד נמאס לשתוק.  לאחר שהבינו כי בערים אחרות הרשות המקומית דואגת למשפחותיהם של חיילי מילואים  – וגם בערים בהן מתקיים מתווה 'קפסולות' (אם בכלל), מתאפשר להם לשלוח את הילדים למסגרות החינוך מידי יום, אולם כאן באשדוד אף אחד לא מתחשב בהן או נותן מענה לדברים פשוטים כמו למשל סינכרון של ימי הקפסולות בין הילדים לאותה המשפחה.

מה כן עושה עיריית אשדוד? מאירה את כיכר המפרשים באור ירוק כ"מחווה לאנשי המילואים".

אימהות רבות בעיר שבעליהן משרתים במילואים כבר למעלה מחודשיים, מאסו במצב וכבר לא מוכנות לשתוק יותר.

שיר אליהו היא אמא ל- 2 בנות (3 וחצי (גן עירייה) ובת שנה וחצי (מעון של המתנ"סים). בעלה לוחם במילואים אשר גויס כבר ביום הראשון של המלחמה – כלומר –  למעלה מחודשיים שאינו בבית.

בשלושת השבועות הראשונים התמודדה שיר, יום ולילה, עם שתי הבנות בבית ללא מסגרת וללא יכולת להוציא אותן להתאוורר, מאחר והיא חששה לצאת איתם שלא לצורך לאור העובדה שיכלה לתפוס אותה אזעקה בדרך.

אחרי ימים מורכבים מאד הגיע מתווה הקפסולות, בו היא האמינה שתזכה להתחשבות וביתה לא תשובץ בקבוצה אלא תוכל הגיע לגן מדי יום. היא פנתה לצוותי החינוך בשאלה, האם בתור אשת מילואימניק מגיע לה ביטול קפסולות, בכדי שהבנות שלה יהיו במסגרת כלשהי ויאפשרו לה לצאת לעבוד. היא נענתה בשלילה ובאמירה ברורה שאין כל הנחיה או הטבה כזו. בשיחה שערכנו איתה היא מתארת את המצב המורכב אליו נקלעה: "כשמדובר בהורה אחד שמתמודד עם הכל, כי החצי השני משרת, אין שום סיכוי לחלוק את הנטל עם מישהו אחר. הכל נופל על הורה אחד שנאלץ להפסיד מעבודתו".

אז מה את עושה בפועל?

"למעשה כבר כחודש, למעט הפסקת האש, אני לוקחת איתי לעבודה את הבנות שלי ולא באמת מצליחה לעבוד וגם להן מאוד לא פשוט כאן. בית הספר בו אני עובדת פתח שמרטפיות שזה באמת ראוי להערכה אבל בשמרטפיות הללו אין תנאים עבור תינוקות או פעוטות שזקוקים לארוחות מסודרות, שינה, הגנה מפני סכנות כאלו ואחרות – כך ששוב אני נותרת ללא מענה לבנותיי".

מה אמרו לך בעירייה?

"לפני כשבועיים יצאה הודעה מטעם העירייה ש"בקרוב יפורסמו הקלות לילדי המגוייסים". המתנתי והמתנתי ושום הודעה רשמית מפורטת לא יצאה. עוד דבר הוא שהעירייה שלנו מתגאה בכך שכלל הילדים בעיר לומדים בקפסולות, לפחות שלושה ימים בשבוע אבל זה לא נכון. במעון של הבת שלי בכל שבוע נאלצים להוריד מספר ילדים מכל יום בכדי שלממ"ד תיכנס כמות הילדים המותרת בחוק. דבר שמביא לכך שכל שבוע יש בין יום לימודים אחד ליומיים מקסימום עבור כל אחד מהילדים. לצאת בהצהרות זה קל אבל החשוב הוא לבדוק האם הן ממומשות בפועל והעובדה היא שלא. גם כאן אגב לא היתה הקלה לילדי המגויסים וגם הם נאלצו לרדת מהרשימות מעת לעת. זה מכעיס ומתסכל כי לאף אחד שם למעלה לא אכפת. העיקר להתהדר בכך שהעירייה עושה את הטוב ביותר עבור תושביה".

ניכר כי הזעם גדול אצלכן.

"לחלוטין. אתמול קיבלנו עדכון שראש העיר טוען שהמתווה להקלה על ילדי המגויסים כבר ״ממומש הלכה למעשה – עם מתן עדיפות למסגרת חינוכית ללא קפסולות", זאת לשון ההודעה, אבל כל ניסיון מצדנו לקבל פרטים לא נענה. פניתי שוב לצוות החינוכי בשני הגנים של בנותיי ונאמר בפירוש באחד מהם שלא קיימת הנחייה כזו ובשני, שגם אם קיימת, אין שום יכולת להוציא אותה לפועל. אז קודם כל אם קיימת הנחייה כזו למה לא עודכנתי? איפה העירייה שלי שתעדכן אותי באופן כלשהו בהטבות המגיעות לי? ואם באמת היא קיימת, איך זה שאף אחת מהמסגרות החינוכיות לא יודעות על כך?"

מה המחיר שאת משלמת על המצב הזה?

"אנו משלמות מחירים רגשיים, נפשיים וכלכליים כבדים מאוד ולא מרגישות שמישהו נותן לנו מענה לכך, או שלמישהו אכפת. אני מרגישה מתוסכלת מאוד – המשפחה שלי, כמו גם משפחות מילואים אחרות בעיר נותנת מעל ומעבר למאמץ המלחמתי אבל אצלנו בעירייה כנראה כל העיקר זה לצאת בהצהרות ואמירות שנראות יפות ומרשימות על הכתבות בעיתון או בתקשורת, אך בפועל שום דבר לא באמת קורה".