להסתכל שווה בשווה: סיפורו מעורר ההשראה של דרור כרמלי

מ-טורניר טניס שולחן ועד מדבקות שילוט

בישראל קיימים 32 מועדונים חברתיים לעיוורים ולקויי ראייה, כשבעיר אשדוד ישנם שניים כאלה, אחד ברחוב אליאשווילי ברובע ה' ואחד ברחוב הראשונים.

מועדונים שונים במדינה מפתחים חוגים מיוחדים עבור הקהילה ולצד סדנאות ציור ופיסול, ישנם טורנירים של טניס שולחן ושחמט שכוללים נבחרות מערים שונות שמתמודדים בכבוד בתחרויות האלו.

כמו כן, עליית המודעות מתבטאת במדבקות שילוט שמתפרסמות על גבי אוטובוסים ופרוסות ברחבי הערים. גם בכנסת ח"כ דבי ביטון ממפלגת 'יש עתיד' שקיבלה בכנסת ה-25 את האחריות לקידום קהילות "המיוחדים" ושתי בנותיה עיוורות מלידה, מארחת היום ילדים, נשים והורים בכנס מיוחד שבא להשמיע את קולם ולתת להם את כל הכבוד הראוי.

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי סיפר: "אני שמח שלרגל יום המודעות השנתי לעיוורים ולקויי ראייה יש לנו בשורה גדולה בשדרוג השירותים עבור אוכלוסייה זאת. המערכת החדשנית שהטמענו תקל על העיוורים למצות את זכויותיהם ביעילות וללא ביורוקרטיה. נמשיך לפעול לפיתוח שירותים מתקדמים לאנשים עם מוגבלות בכלל ולאוכלוסיית העיוורים ולקויי הראייה בפרט".

דרור עם הנכדה וכלב הנחייה, הניצחון הפרטי שלו

שוחחנו עם דרור כרמלי, דרור כרמלי שמתנדב בעיריית אשדוד כיועץ ראש העיר לענייני נגישות, איש ברזל שמתבונן אל העתיד בגאווה "כולי תקווה שבקרוב אדם עיוור יוכל לעשות כל דבר שאדם רגיל עושה"

בילדותו דרור כרמלי (58) נשוי, אבא לארבעה וסב לשניים לא היה ספורטאי גדול. גם במשחקי הכדורגל בשכונה עם החברים או ליד הבית עם האבא, הוא היה מוצא את עצמו מתקשה ולא מצליח לבצע דברים די פשוטים. "הייתי שחקן די גרוע" הוא מעיד בצחוק.

על לקות הראייה הוא מספר: "לא הבנתי כל כך בהתחלה מה גורם לזה ומה לא בסדר. באיזה שלב הרכבתי משקפיים אחרי שהלכתי לרופא, אבל ראיית הלילה שלי לא הייתה כמו של כולם. רק אחרי שהוצאתי רישיון נהיגה והתלוננתי שקשה לי לנהוג בלילה אז הפנו אותי לבדיקות. זה היה אפילו בשלב של אחרי הגיוס ואחרי שסיימתי טירונות ורק אז הבנתי שיש לי מחלה שעם השנים פחות ופחות תאי רשתית קולטים אור. לקח לי בערך 46 שנים עד שפשוט לא יכולתי לקרוא".

איך התמודדת בתקופת הצבא?

"החלום שלי היה להיות חייל קרבי אבל לא עברתי גיבושים ובסוף עשיתי טירונות כלל צה"לית ושובצתי בחיל האוויר בתור חמש מטוסי כפיר ובדיוק כשהתחלתי את הקורס אז הגיעה התוצאה של הבדיקה ושם התגלתה המחלה של העיוורון, הפרופיל ירד והחלטתי להתנדב בשירות הצבאי. שירתי ביחידת מחשב של חיל האוויר 3 שנים חובה ועוד 3 שנים קבע וימי מילואים.

מטבע הדברים כל אחד ביחידה היה עם הליקוי שלו ובדקנו כל אחד מה הוא יכול לעשות ומה לא וזה היה מאוד פשוט. הבעיות התחילו כשהשתחררתי ויצאתי לעולם החופשי ושם אני מגלה ששופטים אותי לפי ההגדרה ולא מה שאני יכול או לא יכול לעשות".

איפה היו הקשיים, הדברים שלא יכלת לעשות?

"למשל, למצוא עבודה. לפעמים זה הגיע למצב שהייתי צריך להסתיר את הלקות שלי או לא לרשום אותה בקורות חיים כי אז לא היו מקבלים אותי מראש. לפעמים לא נתנו תשובות ממקומות עבודה ולפעמים הייתה תשובה של 'אתה לא יכול להיות ראש צוות כי אין לך רישיון'. לא מעט פעמים פשוט לא נתנו לי עבודות בהתאם לכישורים שלי.

גם כשעבדתי בהייטק והייתי ראש צוות, אז אחרי שהמחלה נחשפה, המנהלים נתנו לי תפקידים שהיו פחות ממה שעשיתי בצבא, כאלו של מתכנת פשוט. "אני מאוד מקווה שהיום יש יותר מודעות ושיקלטו אנשים לפי יכולת ולא כדי להגיד 'קלטנו'".

בשנים האחרונות כרמלי שנעזר בכלב הנחייה שלו, גילה את עולם הספורט האתגרי "מי שגילו לי את האפשרות להיכנס לעולם הזה בין היתר היו עיריית אשדוד, משרד הרווחה ועמותת 'אתגרים' ומשם התחלתי להתאמן על אופניים וריצה ואז גם שחייה וטריאתלון קטן. ב-2012 עשיתי פעם ראשונה תחרות של חצי איש ברזל וחבר טוב שנהרג והיה אמור לעשות את תחרות איש הברזל פשוט גרם לנו להמשיך את המורשת שלו ואז עשיתי עוד כמה תחרויות. והתחרות האחרונה שהייתה בטבריה נעשתה יחד עם מנכ"ל העירייה אילן בן עדי".

איך הרגשת תוך כדי התחרות ואיך התכוננת?

"עשיתי את כל ההכנות שזה העבודה והאימונים והמתח לגבי מזג האוויר, אבל ברגע שאני בתחרות אז אני שם ויודע לעבור בצורה הכי טובה בכל שלב וככל שמגיעים לסוף אז כבר רוצים להגיע. בסיום ברור שההתרגשות היא כפולה ומכופלת".

כיועץ ראש העיר לענייני נגישות, כמה העיר אשדוד מספקת את הצרכים של בעלי המוגבלות ואיזה פרויקט קודם בעזרתך?

"קודם כל חשוב שיש לי קשר ישיר ואני יכול לתת את דעתי ואם רוצים להכניס פרויקט מסוים אז מתייעצים איתי כדי לוודא שלא יהיה כשלים ואז יצטרכו לעשות תיקוני נגישות.

יש פרויקט בשיתוף פעולה של עיריית אשדוד עם קבוצת 'כן ולא' שזו קבוצת הרכיבה שאני רוכב בה. זה נקרא פרויקט 'כפליים' שבו בני נוער רואים רוכבים עם אופני 'טנדם' יחד עם בני נוער עיוורים.

אלו אופניים שיש בהם שני מושבים כשהרוכב הקדמי רואה והרוכב האחורי הוא אדם עם עיוורון ומה שיפה זה שהרואה מוביל את הנער העיוור וממש אתמול הייתה הרכיבה הראשונה המרגשת של ילדים עיוורים שעברו הכנה עם ילדים מבתי ספר באשדוד. זה דבר שעושה לי טוב על הלב ונותן מודעות לעיר. החיבור הזה בין הילדים זה השילוב הכי נכון שאפשר לעשות".

לסיום, מה הדבר שאתה הכי מתגאה בו?

"יש לי ארבעה ילדים, הגדולה בת 32 והקטן 26 וגם הפכתי להיות סבא. אני יכול להגיד שכשהם היו קטנים הם ידעו שאבא לא ממש מתפקד רגיל ובהתחלה התביישו בי כי אני שונה ואפילו ביקשו שלא אגיע למסיבות או אסיפות הורים. היום הם מקבלים אותי הכי רגיל שאפשר ויודעים שכשהם באים אליי – הם באים לאבא שלהם ולא צריכים לטפל באבא שלהם. אני מרגיש שעם הזמן אני גם מצליח לעשות יותר דברים שלא יכולתי קודם וכולי תקווה שבקרוב אדם עם עיוורון יוכל לעשות כל דבר שאדם רגיל עושה. העולם מתפתח לטובתנו".

עם כלב הנחייה. אלבום פרטי