"יש לנו ארץ זבת חלב ודבש": סיפור הניצחון של זמירה בר לב, ניצולת שואת לוב

לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בחרנו להביא את סיפורה ועדותה של זמירה בר לב, ניצולת שואת לוב בת 87. בראיון מרגש, זמירה מספרת על היום בו האיטלקים החלו לשלוט ולהטיל אימה על היהודים, על מחנה ג'אדו בו הייתה עם משפחתה, הקרחת שעשו לבנות, תת התנאים שבהם הם חיו, ולבסוף - הניצחון הגדול ביותר שיכלה לבקש - העלייה לארץ ישראל והקמת המשפחה הגדולה. "רצו להרוג אותנו, הערבים רצו לשחוט אותנו, בסופו של דבר הגענו והתיישבנו בארץ ישראל, יש לנו ארץ זבת חלב ודבש וצריך לשמור עליה"

image 1374 imageתגובות imageהדפסה
article

הניצחון האישי שלה - לעלות לארץ ולהקים כאן את ביתה ומשפחתה. ניצולת שואת יהודי לוב, זמירה בר לב

סיפור הניצחון של זמירה בר לב: לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו מביאים את סיפורה ועדותה של זמירה בר לב, ניצולת שואת לוב בת 87, אשר מספרת על היום בו האיטלקים  (ששתפו פעולה באופן מלא עם גרמניה הנאצית) – החלו לשלוט ולהטיל אימה על היהודים בלוב.

 

"הייתי בת 4 כאשר השלטון הנאצי הגיע ללוב והחלו להתעלל ביהודים"

 

מלחמת העולם ה-2 פרצה כאשר זמירה הייתה בת 4. בעיר בנגאזי בה התגוררו היו נשמעים רעשי פיצוצים מידי יום אשר הדירו שינה מעיניהם. אבא של זמירה החליט לקחת כל חפציהם ורכושם  ולהחביא בבית של הסבתא. "הוא חשב ששם לא יחפשו ולא יקחו כלום", מספרת זמירה.

לזמירה עוד 2 אחיות ו3 אחים יחד עם זוג הורים. "ברחנו לכפר ושהינו שם יחד עם הערבים במשך שבועיים, השכרנו 2 חדרים. ראינו את המטוסים מטילים פצצות. אוכל לא היה מהסירים של הערבים, אני זוכרת שאבא היה יורד לעיר וקונה סרדינים, טונה, מרוב שלא היה מספיק צלחות היינו אוכלים מתוך הקופסת שימורים".

לאחר שבועיים שהמצב נרגע מעט והם חזרו חזרה מהכפר לביתם בבנגאזי לקחת את הדברים מהבית של הסבתא, הם גילו שהכל נגנב –  ודווקא מהבית שלהם לא לקחו שום דבר. 

זמירה ומשפחה עברו מכפר לכפר ככה במשך ארבע פעמים בניסיון לברוח מהמלחמה ולא ליפול לידיהם של הנאצים "חשבנו שיש רגיעה במצב, רצינו לנסוע למצרים, כבר הכנו את המזוודות והכל, אז אמרו לנו שאין כניסה ואין יציאה ממצרים אז נשארנו כי אין ברירה".

 

הגעה למחנה ג'אדו

 

"יום אחד קראו לכל היהודים לבוא לכיכר העיר, לא אמרו את הסיבה אבל פחד ניכר באוויר, ביקשו מכולם לארגן בגדים וסירים ולבוא" . זמירה לתומה חשבה שיוצאים לטיול ושמחה.

המשאיות לקחו אותם למחנה ג'אדו. האיטלקים "שיכנו" אותם בצפיפות איומה מקטנים ועד מבוגרים:  "היו מלא חיילים, המבנים כנראה היו שייכים לאנגלים בעבר… ל כל 10 אנשים נתנו להם 4 מטר,  זה הכל. במקום דלתות וקירות חילקו את החדרים עם שמיכות. שירותים ומקלחות היו בחוץ לא בתוך הבתים".

 

המחנה היה מוקף נוף של הרים וגבהות. זמירה מספרת שנתנו להם לאכול כריכים עם חרקים, ובלית ברירה אכלו מה שהיה כי לא היה מה לאכול .מחוץ לגדר היו הערבים שמוכרים דברים מי שהיה לו קצת כסף קנה אורז, שעועית, מכרו כלים כמו פתילייה שהיה אפשר לבשל בה. היא זוכרת כיצד בימי שישי היו מבשלים בפתיליות האלה במסדרון, שיהיה מוכן לקראת השבת.

 

בערב בשעה 11 היו באים האיטלקים עם המגפיים שלהם "טאח טאח, זה מה שאני זוכרת, והצלפות השוט על הרצפה… היינו ילדים משחקים מחבואים ופחדנו פחד מוות. היינו נכנסים לבתים של משפחות שאנחנו לא מכירים אבל רק כדי להתחבא ואחרי שהבנו שהם הלכו משם חזרנו למשפחות שלנו. היינו משחקים אבנים, קלאס. לא היו בובות או נדנדות , בלילה שיחקנו מחבואים, ואני רק הייתי שומעת את המגפיים שלהם הייתי כולי רועדת. עד היום אני מפחדת שאני שומעת רעש שמזכיר לי המגפיים והשוט."

 

"יום אחד, יצאה פקודה לכל הנשים מגיל שנתיים עד גיל 15 לעשות קרחת. לעצמן ולכולן. היו לי דודים במחנות יותר רחוק משלנו, מחנות א', ב',ג' .. ביום הייתי בורחת ובערב חוזרת ככה במשך שבועיים, רק כדי לא לעשות קרחת."

"הספר היה "קאפו" – יהודי אחראי לפי המקצוע שלו. יום אחד אמא אמרה לי: " זהו. כל הבנות הסתפרו בואי גם את, אני חזרתי אני לא אשכח את זה הלכתי עם אמא באיזה פרוזדור…פתאום בא מאחורה הספר, הייתה מכונה עם ידית, והוריד לי את השיער. אמא שלי אמרה לי אל תפחדי כל הבנות ככה. בסוף ראיתי כל הבנות עם קרחת אז אמרתי לפחות לא רק אני, אני הייתי האחרונה."

 

"היה לי פחד איום מהם. התחילו המחלות, טיפוס ודיזינטריה, היה לי אח בן שנתיים שמת מהטיפוס, היה לי בן דוד שהיה בן יחיד ומת גם הוא בגיל 22 מהמחלות. כל היום צעקות ובכי. לי בעצמי היה טיפוס ולא יודעת איך שרדתי אותו. הייתי באמת חולה, ושקמתי אמא לא רצתה שאלך לבית חולים, כי היא הייתה בטוחה שאם אכנס לשם לא אחזור בחיים ורצתה לתת לי תרופה בבית. לאחר שקיבלתי תרופה הרגשתי טוב יותר, אבל לא יכולתי לעמוד על הרגליים והיו צריכים לעזור לי וללמד אותי כמו ילדה קטנה איך ללכת". 

 

 

sss

זמירה בצעירותה

ום אחד יצאה פקודה: כל הבנים מגיל 5 עד גיל מבוגר,  אפילו 100, לבוא בחוץ לעשות מעגל ולעמוד, ללא סיבה. אחרי כל בן אדם עמד חייל עם הרובה מחכים לפקודה להרוג את כולם, "אני זוכרת את המשפחות מתפללות ובוכות שיעזבו אותם .היו טמפרטורות גבוהות מאוד, חם מאוד, הזקנים נפלו ומתו הצעירים החזיקו מעמד", אח של זמירה גם היה נוכח באותו מעגל, הוא היה אז בן 14 והוא הצליח לשרוד. "ככה כל היום עד השעה 17:00 הם עמדו כאשר הרובים מכוונים עליהם. לפתע החיילים האלו קיבלו פקודה מהאנגלים שאם הם נוגעים בגברים היהודים האלה הם הורגים את השבויים האיטלקים שיש אצלם, וכך הם ניצלו מהמוות". 

 

החזרה לבית ההרוס

 

רק כאשר זמירה הייתה בת 8, היהודים שוחררו על ידי הבריטים, אשר נתנו אפשרות ליהודים לחזור לאיזה ארץ שהם רוצים. משפחתה של זמירה בחרה לחזור ללוב, אולם שם הם גילו כי בתיהם נהרסו.

"חזרנו לשכונה בה יש ערבים ויהודים, גרנו כמה שנים. היה בית ספר שהייתי הולכת אליו בבוקר ואחרי צהרים הבנים הלכו ללמוד תורה עד שבנו בית ספר גדול. אני, אחותי ואח שלי הצעיר הלכנו לשם. זה היה בית ספר רק ליהודים.  למדנו בעברית".

 

 

כאשר זמירה הייתה כבר בת 12, הערבים החלו לזרוק אבנים על הבית ספר  בו למדה: "זרקו אבנים גדולות על החלונות והדלתות, היינו בסכנת חיים שוב". אחרי שנה, כבר בשנת 1948 שמעו ברדיו שמקימים מדינת ישראל, קראו לכל היהודים לבית הכנסת, מקטנים ועד הגדולים עשו תפילה ותקעו בשופר זה היה מרגש מאוד, שמחנו-  אבל שמחנו בשקט, שהשכנים הערבים לא ידעו".

 

הם שאלו, "איפה הייתם הרבה זמן? אמא שלי סיפרה להם איזה סיפור וככה עוד כמה אנשים סיפרו לה סיפורים שלא יכעסו" היו ערבים שהלכו להילחם בפלשטינה, שחזרו סיפרו שמדינת יהודים קמה. החלו קריאות "איטבח אל יהוד, הם הקימו מדינה!" רצו לשחוט את היהודים כי הקימו להם מדינה. היהודים כולם רצו לעלות לארץ, אבל לא ידעו איך."

 

"הגיעו אנשי הסוכנות היהודית לטריפולי, לא לבנגאזי. אחותי התחתנה והיא הלכה ראשונה עם משפחתה של בעלה. אני כל הלילה בכיתי אמרתי הלוואי שהאונייה תתקלקל ונפגוש את אחותי שם".

 

"אחרי כמה זמן אמא אמרה "אנחנו חייבים גם לעלות לישראל". הייתה לי סבתא שכל הזמן חיה איתנו היא הייתה בת 60 אז, אמרו לוקחים עד גיל 60, לא רצינו לעזוב אותה לבד עם הערבים לקחתי אותה לאיזה צלם וביקשתי ממנו שישים לה מטפחת שתראה צעירה, צילם אותה. התכוננו לנסוע סגרנו את הבית ונסענו לטריפולי. השכנים הערבים שאלו 'למה אתם נוסעים לטריפולי מה קרה לכם? 'ענינו שבגלל אבא שלי שנוסע ממקום למקום (זה היה עיסוקו ), והילדים לא יכולים בלי אבא שלהם אז רוצים שהילדים יהיו קרובים לאבא, הם האמינו. ראינו את אחותי שם והופתענו שלא נסעה עדיין, היא הסבירה שזו פרוצדורה ארוכה. התפילה שלי התקבלה, הספקנו להיות איתה. לבסוף כולנו יחד עלינו על האונייה, באמצע הדרך במקום 3-4 ימים יותר מ-8 ימים האונייה התקלקלה והיו צריכים לתקן אותה, בסוף הסתדרנו באנו לחיפה".

 

 

 

4 דורות: זמירה, הבת רונית, נכדתה והנין

ההגעה לארץ ישראל והקמת המשפחה

זמירה הגיעה לארץ עם משפחתה בשנת 1949 כאשר הייתה בת 13, והתיישבו לראשונה בעיר חיפה, לאחר מכן עברו למעברת בית ליד:  "גרנו כמה חודשים טובים בתוך האוהלים כאשר המקלחות והשירותים היו בחוץ, והתחלנו לבנות את חיינו מחדש בארץ". משם זמירה ומשפחתה עברו לעיר רמלה. לאחר כמה שנים, כאשר הגיעה לגיל גיוס ,אביה התנגד ולא רצה בכך, וכך קרה שכבר בגיל 19 התחתנה והקימה את משפחתה.

לימים, לא וויתרה על עניין השירות הצבאי ואף הלכה להתנדב בבסיס צריפין במשך כ-10 שנים. היום, היא אמא ל-3 בנות ו-2 בנים, וכבר סבתא לנכדים ונינים.  

 

 

"לאחר שרדפו אותנו, היהודים, ורצו להרוג אותנו על רקע האנטישמיות, ולאחר מכן הערבים רצו ממש לשחוט אותנו כי מקימים לנו מדינה – אני שמחה שבסופו של דבר אני הצלחתי והתיישבתי כאן – בארץ שלנו וכאן הקמתי את משפחתי. יש לנו ארץ זבת חלב ודבש וצריך לשמור עליה".

 

 

היהודים ניצולי שואת לוב זכו להכרה רק בשנת 2010

 

רק ביום 14.09.2010 התקבלה החלטה מנהלית, להעניק לניצולי שואה יוצאי לוב תגמול לפי תנאי הזכאות בחוק נכי רדיפות הנאצים, בתנאי שטענו לעילת נרדפות מזכה, ונתנו הסכמתם לקבל את התגמולים החל מאפריל 2010.

 

 

imageעוד כתבות

baner

"מוגנים במדורה" - פעילות מיוחדת של בי"ס שח"ר עם לוחמי האש לקראת ל"ג בעומר

06:07 | 22/05/2024
baner

ל''ג בעומר מעבר לפינה: היכן מותר להדליק מדורות בעיר?

17:14 | 21/05/2024
baner

סופר סתם? תכירו את האשדודי שכתב את המזוזה הגדולה ביותר בישראל

09:45 | 21/05/2024
baner

סקר האתיקה: שביעות רצון גבוהה מאוד של ספקי הנמל

15:14 | 20/05/2024
baner

בפעם החמישית: חוגגים את 'יום השכנים' באשדוד

11:10 | 20/05/2024
baner

10 מבטים חדשים על אשדוד – פסטיבל הליכות ג'יין 2024

11:01 | 19/05/2024

imageהמלצות נוספות

sss

"מוגנים במדורה" - פעילות מיוחדת של בי"ס שח"ר עם לוחמי האש לקראת ל"ג בעומר

מערכת אשדודי

06:07 | 22/05/2024

sss

ל''ג בעומר מעבר לפינה: היכן מותר להדליק מדורות בעיר?

יניב יוסיף-אור

17:14 | 21/05/2024

sss

סופר סתם? תכירו את האשדודי שכתב את המזוזה הגדולה ביותר בישראל

יניב יוסיף-אור

09:45 | 21/05/2024

imageעוד כתבות

baner

"מוגנים במדורה" - פעילות מיוחדת של בי"ס שח"ר עם לוחמי האש לקראת ל"ג בעומר

06:07 | 22/05/2024
baner

ל''ג בעומר מעבר לפינה: היכן מותר להדליק מדורות בעיר?

17:14 | 21/05/2024
baner

סופר סתם? תכירו את האשדודי שכתב את המזוזה הגדולה ביותר בישראל

09:45 | 21/05/2024
baner

סקר האתיקה: שביעות רצון גבוהה מאוד של ספקי הנמל

15:14 | 20/05/2024
baner

בפעם החמישית: חוגגים את 'יום השכנים' באשדוד

11:10 | 20/05/2024
baner

10 מבטים חדשים על אשדוד – פסטיבל הליכות ג'יין 2024

11:01 | 19/05/2024
WordPress Ads