מהכלא באתיופיה ועד להגשמת החלום

תושבת העיר נעמה יצחק, חלמה בזמן ששהתה בכלא באתיופיה להיות אחות ונלחמה להגשים את החלום: היום היא מתגוררת באשדוד, נשואה ואם לארבעה ילדים. הוריה עלו לארץ אחריה. היא משמשת כסגנית מנהל הסיעוד ביחידת הדיאליזה במרכז הרפואי גריאטרי שיקומי ומרגישה שהיא מגשימה את החלום בכל יום ביומו: "עבודת הסיעוד היא עבודה לא פשוטה, וביחידה לדיאליזה אנחנו עובדים עם חולים מאוד מורכבים. אבל אני אוהבת את זה, ואוהבת את העובדה שאני זוכה לתת נחמה, כמו שנתנו לי. אני זוכרת את הילדה הקטנה שחלמה להיות אחות ומגשימה את חלומה בכל יום".

מגיל צעיר, עוד בהיותה ילדה, עסקה יצחק בפעילות ציונית וחלמה לעלות לישראל. בגיל 18 החליטה לנסות לעלות לישראל.  בדרך ארצה, כשהגיעה לסודן, תפסו אותה וזרקו אותה לכלא. יצחק ישבה בכלא במשך שנה, שם חוותה התעללות בלתי פוסקת: הרעבה, מכות ועינויים. בשלב מסוים, מצבה החמיר בעקבות העינויים במאסר, ואושפזה בבית החולים בכלא.

דווקא שם מצאה נחמה, היא מספרת: "הייתי מסתכלת על האחיות, עם המדים הלבנים, הקאפ (הכובע) על הראש – בפעם הראשונה מזה חודשים מישהו התייחס אליי. הן היו רחומות ונעימות, ואחרי כל מה שעברתי, העניקו לי את הנחמה שהייתי כ"כ זקוקה לה. באותו זמן הבנתי, אני רוצה להיות אחות וזה הדבר היחיד שעניין אותי".

לאחר כשנה, כאשר השתחררה מהכלא, החלה, לדבריה, את המסע להיות אחות: "גרתי בדירה בגונדר אליה היום מגיעים אנשים לעשות טלפונים ופעילות ציונית, ככל שהיה נדרש". היא עזרה לעשרות אנשים לעלות לארץ דרך קניה, כאשר לאחר תשעה חודשים זכתה סוף סוף היא להיות זו שעושה את המסע לישראל.

"כשהגעתי לארץ הייתי כבר כמעט בת עשרים, ובכל זאת רשמו שאני בת 16 ושלחו אותי ללימודים בפנימיה", מספרת יצחק. "אמרתי שאני לא מעוניינת ללמוד בפנימיה אלא רוצה ללמוד סיעוד, אבל לא הרשו לי והכריחו אותי ללמוד במירון. במהלך שהותי במירון שמעתי לפתע על פתיחת לימודים בסיעוד לעולים מאתיופיה, דרשתי ללכת והתקבלתי. סוף סוף זכיתי להגשים את החלום".