"אוכל נע": תערוכה חדשה על תרבות אוכל מקומית נפתחה במוזאון לתרבות הפלישתים ע"ש קרן ממן

קרדיט צילום: עידן ואקנין

תרבות האוכל בחברה- בעבר, בהווה ובעתיד: השבוע, נפתחה במוזאון לתרבות הפלשתים תערוכה חדשה בשם "אוכל נע", תרבות אוכל מקומית – אותה אוצרת נגה אליאש-זלמנוביץ', אשר תוצג במשך שנה.

העבודות המציגות בתערוכה, בה משתתפים ומשתתפות 22 יוצרים ויוצרות, הינן פירות תהליך שיתופי במסגרתו נפגשו היוצרים עם ארכיאולוגיים וחוקרות, העמיקו יחד בממצאים ובטכניקות ובנוסף גם מחשבות על תרבות האוכל במרחב המקומי על ציר הזמן עבר-הווה-עתיד.

"אוכל אשכנזי חסר טעם״; ״גברים אוכלים בשר״;  ״נשים אוכלות סלט״ ו- ״כל התל אביבים טבעוניים״…  כל המחשבות והתפיסות החברתיות שמביאות להפרדה או חיבור בין אנשים, כשאוכל בעצם מייצר סטראוטיפים שמדירים או מקבצים אנשים סביב לשולחן.

חומרי הגלם, טעם, אופני בישול ומיתוסים הנלחשים סביב השולחן הם ערכים תרבותיים שמשקפים ויוצרים את החברה האוכלת. כך פעולת הבישול או האכילה הופכת את כולנו לשותפים פעילים ביצירה הכלל־אנושית של תרבות-אוכל".

"איך מדובבים ארוחה בת 3000 אלפים שנה? ארכיאולוגים-קולינריים נוקטים בשני אופני תנועה הופכיים, פעמים חוזרים אחורה בזמן על מנת לשחזר טכנולוגיות בישול עתיקות ופעמים באמצעיים טכנולוגיים חדישים מצליחים להניעה פרגמנט עתיק למאה העשרים-והאחת ולתת לו צורה וחיים".

באופן דומה התערוכה 'אוכל נע' נעה על ציר זמן בין עבר והווה במחשבות על עתיד, משרטטת מסלולי הגירה מעבר לים ובוחנת תרבות מקומית-מרחבית. בדומה לפעולת ארכיאולוגים-קולינריים העבודות בתערוכה זו מלמדות על עשייה של יוצרים-חוקרים המשתמשים בכלי ניסוי ומחקר, ספקולציה ודמיון. חכמינו הורו: "אין מסיחין בסעודה" (בבלי, תענית, דף ה' עמ"ב) 'אוכל נע' היא הזמנה פתוחה לשבת סביב שולחן-האוכל ולדבר על אוכל כמופע תרבותי, מחומרי הגלם שמרכיבים אותו ועד המיתוסים שממסגרים אותו; מהצורך הקיומי בו ועד לזהויות שהוא מבנה. מזון למחשבה.

בין העבודות המוצגות בתערוכה:

הצילום 'ארוחת ערב' של האמנית עינת עריף גלנטי מתאר טבע דומם על פי כללי ז'אנר ציורי טבע דומם הולנדיים. הקומפוזיציה, זווית התיאור, מקור האור ומערכת היחסים בין החפצים, אמורים לספר על תרבות שפע לצד היותה בת חלוף. את האובייקטים המסורתיים מחליפים חפצים שנפלטו ונאספו על ידי האמנית מהים התיכון: בקבוק מיץ עשוי פלסטיק מחליף את בקבוק היין; במקום ארוחה עשירה – תאווה לעיניים – ישנו גיבוב של קשים וחוטים; את זר הפרחים המפואר מחליף פקק עם שאריות של זרדים מלאכותיים. פריטים אלו שנדלו ממעמקי הים מעלים לפני השטח את התהייה על ממצא ארכאולוגי עתידי שדרכו יחקרו את העידן הנוכחי.

עבודתו של אלון רוטמן, שיפודי אירופה מהווה צומת דרכים של מפגש בין בשר משיפודיות ומסעדות מזרחיות, לבין מזלג, שהגיע לארץ מאירופה הקלאסית. טכניקת הבישול 'על האש' מגלמת בתוכה מאפיינים היסטוריים תרבותיים: את סיפור ראשית תרבות האוכל האנושית כחֶברה ציידת, הניזונה מן החי באמצעות ביות האש; את הקרבת הקורבן הפולחני; ובה בעת את סיפורה של החברה הישראלית המהגרת המנסה לגבש את זהותה בסביבה רב־ לאומית וקיבוץ גלויות של מזרח ומערב.

גם עבודתה של עדן חברוני מפגישה בין מיתוסים פלשתיים וכלי הגשה אירופאיים מערביים. 'צפחת חלב' הינו כלי נסך מדומיין לדמות האלה הגדולה, האחראית על שפע ופריון. עבודה זו שואבת את השראתה משני מקורות היסטוריים חומריים. האחד צפחות פלשתיות שעוצבו עם פטמה משני צידי הכלי, שתי ידיות וצוואר, ועוטרו בפסים אדומים, בדומה לצפחת מתערוכת הקבע במוזאון. השני הוא כלי להגשת חלב בדמות חזה של מארי אנטואנט שעיצב המעצב ז'אן ז'אק לגרנה (ממפעל הפורצלן Sèvres) בסוף המאה ה־18.

עבודתה של המעצבת עירית שר, יְהוֹשֻׁעועית, משלבת בין טכניקה קרמית ידנית קדומה ובין מחשבה מחויכת על מזון הענקים, דריה של אשדוד הקדומה, כפי שמתוארים במקרא: ״וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא, וַיַּכְרֵת אֶת-הָעֲנָקִים … לֹא-נוֹתַר עֲנָקִים, בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. רַק, בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ.״ (יהושע יא, כא).

צילומיו של דן פרץ, 'פרג אופיום' ו'גד השדה' מחברים בין מסורת הצילום הבוטני ההיסטורי לבין ממצאים המעבדה לבוטניקה ארכאולוגית באוניברסיטת בר אילן. הצילום מתמקד במורשת הביולוגית אשר הותירו 600 שנות התרבות הפלשתית בישראל ואשר אותותיה ניכרים עד היום ומזמינה את הצופה להשתהות מול ייחודו של האובייקט הבוטני בטבעו הדומם.