טור אישי: "למרות הכל, החלטתי לחזור לגור באשדוד"

אנחנו נביא את השינוי

בגיל 23 עזבתי את אשדוד בשביל ללמוד בדרום הרחוק יותר, באוניברסיטת בן גוריון ולאחר מכן במכללת ספיר. כל סוף שבוע שני חזרתי אל העיר והרגשתי שחוזר לי האוויר לנשימה.

כזו אני, ג'אנקית של העיר הזו.

אז למה אני כל כך מאוהבת בה, למרות כל  כך הרבה דברים שדורשים שינוי? למרות שכל כך הרבה צעירים מוכשרים, שנה אחר שנה, עוזבים את העיר בה נולדו וגדלו בגלל שאין לה מה להציע עבורם בחינוך, בתעסוקה, בדיור ובבילוי?

התשובה היא אחת: תקווה.

אני מאמינה בעשייה, מאמינה בשינוי "מבפנים", ע"י האנשים המדהימים שמרכיבים את העיר הזאת, מאמינה בחתירה למטרות שאנחנו רוצים להשיג – כי העיר הזו מלאה ביופי, בים מרגיע ומשגע, באנשים טובים עם לב ענק, בקהילתיות שלא מאפיינת כבר ערים גדולות… כי אשדוד היא הבית שלי. ובשביל הבית שלי, אני מוכנה להילחם.

אני נוגעת ואמשיך לגעת בכל אספקט בעיר הזו, בעבודה עם נוער, בעבודתי כאן באכסנייה החדשה שלי באתר "אשדודי" ככתבתכם הנאמנה, בהגברת המודעות לכך שהעיר שלנו היא עיר קליטה מהממת בה יש שילוב תרבויות שלא רואים בכל מקום, קולינריה ברמה גבוהה, מקומות בילוי שמרגישים כמו בירה בסלון עם כל החברים, חיוכים מכל עבר ובעיקר תחושה של בית, משהו שבימים אלו כבר קשה להשיג.

אז לבחירות באשדוד בעוד מספר חודשים אני מגיעה עם תקווה ענקית בלב, תקווה לשינוי אמיתי בעיר שלי – שאחוזי ההגירה השלילית יתהפכו וצעירים יחזרו להאמין כי יש להם עתיד בעיר הזאת, כאן יזכו לחינוך ותעסוקה ראויים, כאן יקימו בית ומשפחה, שהסטטוס-קוו ומרקם החיים האשדודי הישן יחזור להיות מה שהפך את העיר הזאת להיות העיר שכולנו אוהבים –  אשדוד שלנו.

ברנדה ובתה, באותו הפארק בסיטי, ב-2023