אבן דרך: הכירו את האיש שדואג ללוחמים מא' ועד ת'
לכל אורך השנים, גם לפני השבעה באוקטובר, היו הלוחמים עבור אבי אבן חיים עובד נמל אשדוד, הכוח אשר הניע אותו לעבוד בשבילם מהעורף. בשבעה באוקטובר הוא לא יכול היה להישאר אדיש והרגיש שחיוב לעבור להילוך גבוה יותר. מאז, הוא וכל מי שמסביב לו, על הילוך טורבו בכל הקשור לסיוע לחיילים. הוא מספר: ''מה שנותן לי ולחבריי את הכוח לעשות זה לראות את הלוחמים ומפקדיהם חדורי מטרה, מגובשים ואוהבים''.
אבי אבן חיים והלוחמים המאושרים
מאז ולתמיד למען הלוחמים: מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל התרגלנו לקרוא, לראות ולשמוע על ערבי גיבוש ותרומות עבור החיילים. מצד שני, ככל שהזמן חולף הסיוע פוחת ורוב התושבים פיתחו סוג של שגרה בצל המלחמה. למרות זאת, תושב העיר, עובד הנמל וחבר בית נבחרי ההסתדרות, אבי אבן חיים (54), לא עוצר לרגע וממשיך לסייע ככל יכולתו בעזרת חבריו הטובים. זה בא לידי ביטוי מהדברים הקטנים ועד הדברים הגדולים ביותר: בין אם לדאוג לשתיה, מזון או ביגוד, ציוד לחימה, אפודים קרמיים, קסדות, מדים טקטיים, אוכל חם שנכנס לגזרה, ערבי על האש, מקלחות, מכונות כביסה, קוסמטיקאיות או פדיקוריסטיות ובין אם מדובר בארגון והכנת ערבי צוות של לוחמים עם אמן או זמר ידוע ואהוב.
מה עוד? איסוף ורכישה של סיגריות, ביקור וסיוע ללוחמים פצועים כולל משלוחי חבילות ומזון למשפחותיהם בבתי חולים, איסוף כספים לסיוע למשפחות שכולות לטובת קבורה נאותה כהלכה, קנייה של רחפנים מצילי חיים לגדודים, הכנת על האש באופן יומיומי ללוחמים שיוצאים מהרצועה וללוחמים אשר בכוננות. איסוף ברכות מהורי הלוחמים והעברתם לקצינים ולרס"רים השונים, ועוד הרבה יוזמות נוספות לצד דאגה רבה לכל הלוחמים.
אז איך כל זה זה קורה? זה מתחיל מההורים של כל הלוחמים. לפני כשנתיים אבן חיים וחבריו הקימו קבוצת הורים של הנחל, גדוד 932 – אט אט נכנסו כל הורי הגדוד, משם יצרו קשרים של תורמים, תושבים מקומיים, ארגונים ועמותות. כמו כן, יצרו קשרים עם קהילות מחו״ל: קנדה, לונדון, ניו גרזי, ניו יורק, צרפת ועוד קהילות. התרומות הן לא רק בכסף, אלא גם בשינוע, בתיווך מול אמנים, בארגון מקום לערבים לטובת הלוחמים ועוד. מדובר בקבוצת הורים, שכל אחד ואחת נותנים ונותנות סיוע בכל תחום שבו הם קרובים אליו.
בשיחה שערכנו עם אבי אבן חיים הוא מתאר: "הלוחמים ומפקדיהם, נרגשים והמומים מכל ההירתמות שמגיעה לכל פרט. הלוחמים והקצינים צנועים מאוד ובעיקר מתביישים לקבל מאיתנו סיוע כלשהו. הם מרגישים כאילו הם חייבים לנו – לרגע לא מבינים שאנחנו חייבים להם הכול. הם המומים ונרגשים, לא פעם הצלחנו לרגש קצינים ואימהות ללוחמים בכך שלוחם לא יצר קשר עם האימא זמן רב והיא שקעה בדאגה, מבירור נודע לנו שהמכשיר שלו התקלקל, דאגנו להעביר לו מכשיר חדש, מאיש עסקים טוב לב, והפתענו אותו כשיצא להתרעננות קלה, הוא יצר קשר עם האימא והדמעות חיממו את כולנו, הרגשנו שזאת הגושפנקה לכך שאנחנו חושבים על הפרטים הקטנים והגדולים. במבצע הזה, היה הורה שדיבר עם בעל העסק, אחד ששינע את המכשיר, אחד שעדכן את האימא והאחר שנתן ללוחם את הנייד באופן אישי וצילם לאימא. היו עוד אינספור אירועים מהסוג הזה".
על העובדה שכמות ערבי הגיבוש ירדה לאחרונה כי ישנם פחות חיילים בחזית אמר: "לצערי, כמות האמנים שאפשר להשיג כיום לערבי גיבוש, נמוכה ואני מניח שזאת משום שגם הם אט אט חוזרים לשגרה. אולם למזלי אנחנו מצליחים מידי פעם לארגן ערבי על האש לטובת הלוחמים וזה כמעט על בסיס יומיומי. כמו כן, אני מנסה לסייע בכל עת להשיג תקציבים לתיקון ורכישת ציוד מצילי חיים וגם כאן יש מעט קושי. הלוואי ויכולתי להצליח להשיג יותר. היום רוב התרומות בעיקר מעמותות, הורים ללוחמים ועוד כמה אנשי עסקים העוזרים מאוד".
מה היה הערב הכי מרגש שלך עד כה?
"הערב המרגש ביותר עבורי היה כאשר כל הגדוד של הבן שלי יצא להתרעננות אחרי חודשים רצופים של לחימה. חודשים בהם הדמעות אחזו בגעגוע, כאשר אני הייתי מבין מארגני הערב לכבודם – בערב הזה הגיעו הלוחמים לערב מפנק במיוחד ואז הם קיבלו הודעה מפתיעה שהם יוצאים הביתה לכמה שעות של התרעננות. הדבר גרם לכולנו לדמוע, לבכות ולחכות להם בבית. לא נשארה עין יבשה בערב הזה".
איך אתה רואה את התקדמות המצב נכון להיום?
"אין ספק שככל שעובר הזמן, העשייה פוחתת בקרב הציבור, אולם למזלי, אני מחובר לאנשים הנכונים, להורים המדהימים, לעמותות יקרות ולתורמים רבים שכל רצונם לחזק את העורף כדי לנטוע כוחות רבים ללוחמים שכבר עובדים חצי שנה קשה ביותר כדי לגבור על האכזריות של האויב. מה שנותן לי ולחבריי את הכוח לעשות זה לראות את הלוחמים ומפקדיהם חדורי מטרה, מגובשים ואוהבים".
לסיום ביקש אבן חיים להודות למסייעים: "אני רוצה להודות בראש ובראשונה ללוחמים ולמפקדיהם, שעובדים ימים כלילות בהירואיות, בצניעות, בעוז ובגבורה, כתף אל כתף כאחים למלחמה, הם ללא ספק מלח הארץ, בזכותם אנחנו כאן. תודה למשפחות הלוחמים, מכל קצוות המפה הפוליטית, מהימין ומהשמאל, אשר שלחו את היקר להם מכל לשמור על תושבי ישראל. תודה לכל העמותות, ההורים והאנשים שחברו אליי כדי שנצליח לספק חוסרים ומותרות ללוחמים ותודה עיקרית לאשתי, שכמעט שלא הצליחה לראות אותי בבית ונשלחת למשימות לא פשוטות (לקנות ולבקר פצועים ומשפחות). חשוב לי שכולנו נזכור, שגם בימים קשים אלה, אני רואה ושמח להבין שבשטח כולנו ישראלים ימין ושמאל המטרה היא אחת. מאחל הצלחה לכל לוחמי צבא הגנה לישראל ולבן היקר שלי שנלחם כמו אריה ואני שולח מכאן החלמה לפצועים, השתתפות בצער משפחות השכול ותפילה ענקית לשחרור החטופים. ״עם ישראל חי״ זו לא קלישאה, רק יחד ננצח".