"חשבתי רק על הצלת חיים" – אלכס שאמיס, אח באסותא ומתנדב אחוד הצלה שנחלץ להציל פצועים ב-7 באוקטובר

חשבתם בכלל שאירוע כזה יכול להתרחש?

"להבדיל מהתושבים שממש גרים בעוטף וראו כל מיני תרחישים מוקדמים, בשדרות אנשים, כולל אותי, פחות חשבנו שזה משהו שיכול לקרות. כיתת הכוננות אמנם נועדה למקרים דומים אבל זה אולי לאפשרות שמחבל או שניים ייכנסו, לא מאות.

התחושות שאני מקבל מהמשפחה הן תחושות קשות כי כל המשפחה בעיר גרה בבתי קרקע. אני מתגורר בקוטג' שזה קרקע ודלת הכניסה עשויה מזכוכית יפה שאפשר לנפץ אותה בקלות, כי בכל זאת כשקונים בית חושבים על יופי ולא על מחבלים שיגיעו ויפרצו".

בכל הזמן שאתה נוסע מאשדוד לשדרות דרך היישובים,אתה בדיסוננס בין הדאגה למשפחה לבין המחוייבות לתפקיד להציל חיים…

"זה שני דברים מקבילים ואני גם שומע את הקשר של איחוד הצלה שמדווח שהוא יצא לטפל בפצוע ירי ואז ירו עליו. אנשים עדיין לא ידעו שיש מחבלים ושהאירוע הוא כל כך רחב. בהתחלה חשבנו ש"טוב, קורה שיש פצוע ירי' וזה לא דבר שלא היה מעולם או משהו אוטופי"

באיזה שלב אתה מבין ממש את גודל האירוע?

"את גודל האירוע אנחנו מתחילים להבין לקראת השעה 12 בערך, אחרי שגם התוצאות מהמסיבה שהייתה ברעים מגיעות ושומעים על יותר ויותר משפחות ביישובים הקרובים דרך החדשות שנמצאות בסכנה ורואים את התמונות של המחבלים ממש גם במסך. אני גם רואה שיש פעילות ממש גדולה של משטרה בעיר שדרות, משהו שאני לא זוכר כמותו בכל השנים שאני גר כאן ובאמת מבינים שמשהו גדול מתרחש.

יש גם תמונות מזוויעות גם בעיר וגם בכביש בדרך לשדרות של גופות מוטלות באמצע הכביש ומכוניות שרופות. גם היום כששולחים צילומי עירייה ורואים איך המחבלים פשוט טיילו בעיר בלי חשש, זה משהו שאי אפשר לתפוס".

מחבלי החמאס משוטטים בתוך העיר שדרות בבוקר המלחמה. "משהו שאי אפשר לתפוס" (מתוך צילומי אבטחה של העיר שדרות)

אתה חושב באותו בוקר שאתה מסכן את עצמך?

"אין מחשבה כזאת – חשבתי רק על הצלת חיים, להגיע לשדרות ולראות שכולם בסדר ולהצטרף לצוותים ולטפל בפצועים. אולי לא ידעתי מה גודל האירוע, אבל גם אם הייתי יודע את גודל האירוע, לא הייתי חושב פעמיים. זה גם פרץ של אדרנלין שלפעמים פוגע בנו וגורם לעשות שטויות, אבל אין לנו שליטה תמיד עליו".

מהניסיון שלך כאיש צוות רפואי, ידעת להרגיע את המשפחה בבית?

"אני מנסה להרגיע את אשתי ואומר לה שהכול יהיה בסדר ושיהיו בתוך הממ"ד ושאתן מוגנות. קשה להגיד בשלב הזה שהצבא נמצא כי הוא עדיין באמת לא הגיע, אבל אני מנסה להרגיע כמה שאפשר ואומר להן שיש לנו שכנים חמושים שנמצאים שם ויגנו עליהן. לשמחתי כרגע הם באשדוד ומקווה שהמלחמה תסתיים בניצחון שלנו ונחזור הביתה".

לצד שכנים חמושים אתה גם חבר בכיתת הכוננות. מה קורה שם?

"יש כיתת כוננות בעיר שלצערי הייתה בלי נשקים שזה גם אחד המחדלים של המלחמה הזאת עד עכשיו ואני מקווה שתהיה חקירה על זה ושיתנו על זה את הדעת במלואה. יש לי הקלטה מהראשון באוקטובר שהרבש"ץ מדבר עם הנשק של האוגדה והנשק אומר לו שהם היו עסוקים ובגלל זה לא יכלו לעזור לכיתה לקדם את העניין ופשוט ניסו לבלום את זה כמה שיותר וברגע האמת פשוט היינו חסרי אונים".

אלכס שאמיס יחד עם חבריו המתנדבים באיחוד והצלה (מתוך פייסבוק)

"כשמטפלים בחיילים פצועים נכנס יותר רגש"

במשך 6 שנותיו כאיש צוות בבית החולים, אלכס חווה סבבי לחימה ובמקביל מבצע גם ביקורי בית אצל חלק מהחולים, אך שום דבר לא הכין אותו ואף אח או מנתח באסותא לאירוע המלחמתי הגדול ששינה את כל השגרה גם אצלם.

"ההבדל בין הזמנים האלו שבשגרת מלחמה שכולם באים דרוכים. אתה מגיע למשמרת וכל הזמן דרוך ועוד דקה יכולים לקבל פלאפון וצריך לדעת בתור אחראי משמרת להפעיל את כולם כשיש פעולות של אירוע רב נפגעים ויש הרבה הכנות מראש של רשימות וכל מיני".

עד כמה השליחות גדולה כשמדובר בטיפול בחיילים פצועים?

"לרוב זה לעבוד על אוטומט. כמובן שמדובר בעבודה של חיילים פצועים אז זה הרבה יותר רגש. זה חיילים ואנשים שהגנו ונלחמו בשביל כולנו וזו סוג של אמפתיה אחרת. מגיעה להם על העזרה. אני גם רוצה להודות לכל המתנדבים שמגיעים והחברות שבאמצע משמרת מביאות לנו פיצות או גלידה, זה מחמם את הלב לדעת שמישהו מעריך את מה שאתה עושה".

לסיום, איזה מסר יש לך להעביר לעם ישראל ולכל תושבי הדרום והחיילים?

"אני מוסר לכולם שאנחנו נעבור את זה ביחד ונהיה חזקים ותמיד כאן אחד בשביל השני".

אלכס שאמיס בחדר הניתוח בבית החולים אסותא (מתוך פייסבוק)