שנת הלימודים המאתגרת של תלמידי אשדוד: בין מלחמה לעיצומי ארגון המורים

אמיר דביר, תלמיד כיתה י"ב, אמי"ת יגל

"אני חושב שהצוות בבית הספר שלי התאמץ ועבד בשביל שהתקופות העמוסות שהיו לנו במהלך השנה יעברו בצורה הכי טובה שאפשר – הם עשו זאת בדרכים מיוחדות מאוד. מצד שני, אני מרגיש תחושת פספוס בנוגע לסיום התיכון שלי. כולם דיברו עליה כעל השנה הכי משמעותית וחווייתית שיש ובגלל המלחמה דברים קרו אחרת. אני חושב שבבית הספר ובמערכת החינוך העירונית עושים כל מה שאפשר על מנת שתכנית הלימודים תעבור בצורה הכי טובה אך מצד שני, אני פשוט חושב שהיה מקום להקנות את כל תכנית הלימודים הכוללת בארץ בצורה שונה והרבה יותר חווייתית ואקטיבית".

עוד ציין: "אם הייתי ראש עיר הייתי דווקא פועל למען החזרת מערכת הלימודים הכי מהר שאפשר כי הילדים משוועים לחיי חברה בכל דרך. הלמידה בתוך כיתה רגילה ומלאה היא פשוט חוויה אחרת בכל קנה מידה לכן אני נגד למידה בזום. אחוז התלמידים שנפגעו מכך עצומה ואני ביניהם".

על עיצומי המורים אמר: "זאת הייתה תחושה מתסכלת, מבאסת. לחלוטין היה אפשר לעשות את הכל בדרך נעימה הרבה יותר שלא תפגע באף אחד. אני חושב שאנשים צריכים לשים את האינטרסים והרצונות שלהם באותה רמה כמו דור העתיד שאלה אנחנו, הנוער. בסוף כל מעשה שבעלי התפקידים עושים אנחנו מושפעים מהם במוקדם או במאוחר. מצד שני, למדתי עם הזמן שאסור לומר שקשה, אפשר לומר מאתגר – זה אוטומטית נותן לך את התקווה והרצון להתגבר על כך. זה מחשל ופוגע בו זמנית. בסוף, הבחירה שלך היא איפה לשקוע ולאן לדחוף את עצמך. וזה חוסן בפני עצמו".

תאיר בוקסדורף, כיתה י''ב, מקיף ט'.

תאיר בוקסדורף, כיתה י"ב, מקיף ט'.

"לסיים תיכון בזמן מלחמה זה דבר שהוא לא פשוט בכלל, זה לעלות על הבמה ב-אמפי למופע הסיום שלך ולתכנן מה לעשות אם תהיה אזעקה. הייתי משנה במערכת החינוך המקומית המון משיטות הלימוד המיושנות שלהן ובדיכוי היצירתיות של התלמידים עם עונשים למי שלא מתלבש כמו כולם, אני חושבת שלדור שלנו יש המון צבעים להציע לעולם ומערכת החינוך ובית הספר בפרט מכריח אותנו להשאר ב״שחור לבן״".

על הקשיים שעברה: "מערכת החינוך המקומית פחות עטפה אותי בזמן המלחמה, כן ניסו מדי פעם להראות התעניינות אבל בכל זאת יש כ"כ הרבה עומק בעניין הזה וסערת רגשות כ"כ גדולה שזה פשוט לא כל כך תרם לי אישית. אני חושבת שמהרגע שנרגעו העניינים קצת מבחינת האזעקות כאן באשדוד לא צריך היה להשאיר את הקפסולות לאורך זמן כי זה גם משדר לנו התלמידים שלא נחזור לשגרה מהמלחמה ושכביכול נתרגל למציאות אחרת – כאשר חזרו לשגרה זה השרה רוגע בקרב התלמידים גם אם לא דובר על זה".

עוד ציינה: "כל האירועים שעברו עלי השנה חישלו אותי וגם פגעו: לחלות בקורונה 3 פעמים עם 40 מעלות חום, לשמוע שמחלצים את דודה שלך מכפר עזה עם בני דודים שלך, להבין שיש ימים מסוימים שמותר לי לחזור לשגרה ובשאר לא ושכל הטיולים והכיף שהובטחו לי אחרי כל הטלטלה שעברתי בשנה האחרונה בוטלו בגלל עיצומים – אכן משהו לא פשוט בכלל. כל הדברים שציינתי בפרט הם קשים אז ביחד זו הפכה להיות מעמסה רגשית מאוד כבדה שקשה לקום ממנה, אבל אני תמיד מסתכלת סביבי ואומרת שיש לי משפחה חמה, יש לי בן זוג מדהים, הם בריאים ואני בריאה, אז כל השאר פשוט מינורי. להתלונן במצב של היום פשוט בלתי אפשרי כשיש משפחות מפורקות וחיילים בעזה שנלחמים עלינו, המעט שאנחנו יכולים לעשות זה לשמוח בחלקנו ולהודות לקדוש ברוך הוא על שקמנו בבוקר ויש מה לאכול לשתות ולחבק".

על הלמידה בזום אמרה: "הלמידה בזום היא סוגיה שהתשובה אליה אינדיבידואלית, אני אישית לא מסוגלת ללמוד בזום, לא כי זה קשה לי, ממש ממש לא, אלא כי אני באמת לא לומדת מהזום כלום. המטבח קרוב, הטלוויזיה והטלפון מולי, יש מלחמה, אז המורה שמולי בזום הופכת להיות רעש לבן בלי כוונה מסוימת להפוך אותה לכזו ואני פשוט מפוזרת, אז אני כמובן נגד הזום".

לסיום התייחסה לעיצומי המורים: "לדעתי המחאה של המורים היתה הדבר הכי שגוי שראיתי מימיי. אנחנו התלמידים לא עשינו שום דבר רע או שגוי ובכל זאת ״מענישים״ אותנו? למה? בגלל שאתם רוצים משהו, אנחנו לא נצא לטיולים אחרי השנה הקשה שעברה עלינו? אני וחבריי לכיתה דיברנו על כמה שכיף לצאת לטיול שנתי, שזה משהו שיתן לנו נחת וכמה ימים לפני הטיול אמרו לנו שבוטל. היה אפשר לנהל את המחאה במיליון דברים אחרת וחד משמעית חבל שלא עשו אותה בצורה שלא תפגע בנו".

קורל רזישצב, כיתה י''א, מקיף ד

קורל רזישצב, כיתה י"א, מקיף ד

"ראשית הייתי משנה את שיטת והעברת חומר הלימוד. מצד שני, במהלך המלחמה מערכת החינוך המקומית כן עטפה אותי ואת רוב התלמידים בכתתי – היא התעניינה איך אנחנו ובמצבנו. לשמחתי, לאורך המלחמה לא למדנו בקפסולות אבל אני חושבת שזה היה רעיון יפה מאוד. מצד שני, אני נגד זום קשה לי להתרכז דרך מחשב ולשהות שעות מולו, כמו כן זה מאוד קשה להעביר חומר דרך מחשב זה לא מובן כלל.

על עיצומי המורים אמרה: "אני מאוד מאוכזבת. דווקא בימים שאנחנו צריכים להנות, להיות ביחד ולשמוח יחדיו שוב, אז הארגון הזה מנע את זה. כמו כן הוא מנע מאיתנו לדעת איפה אנחנו נמצאים מבחינת חומר עקב אי החזרת ציונים. לדעתי אפשר לנהל את המחאה בצורה שלא תפגע בנו כי אנחנו לא אשמים בשום דבר ולא צריכים לשאת בתוצאות – אנחנו ילדים שרוצים לצאת, להנות, לראות נופים ולחוות חוויות – הארגון מנע מאיתנו את הזכרונות הטובים מהמקיף".

רון לבשנקו, כיתה יב2, מקיף ו'

רון לבשנקו, כיתה יב2, מקיף ו'.

"לסיים את התיכון בזמן מלחמה זה קצת מלחיץ כי יש הרבה אי ודאות בגלל הרבה דברים שמשתנים תוך כדי. לו הייתי יכול, הייתי משנה את סדר העדיפויות של מערכת החינוך בעיר, שהיא כרגע רק שואפת לדאוג לשמו הטוב של בית הספר ועל נראותו החיצונית. לעומת זאת היה עדיף אם בית הספר היה מתגמל את המורים על עבודתם הקשה, היה יותר מקל על תלבושת בית ספרית כך שלא יהיו מסדרי ביזיון של בדיקה אם תלמידות לבשו מכנס ארוך מספיק, או הורדת פוטרים בשביל לראות סמל בית ספר או שליחת תלמידים הביתה רק בגלל שיש קרע במכנס. לו הייתי ראש העיר לא הייתי משאיר את הקפסולות לאורך זמן כי מאבדים את החברים ואת האנושיות שיש למורה שהופך להיות דמות בחלון במחשב.

עוד הוסיף: "העיצומים ביאסו אותי מאד כשהחלק המבאס מכל זה היה הביטולים של הדברים שבית ספר יכול להציע מעבר ללימודים, כמו טיולים, מסעות (מסע לפולין, מסע ישראלי), פעילויות חברתיות – זה בעיקר מה שפגע בי, לימודים ניתן להשלים או מקסימום יורד מהחומר של הבגרות אבל חוויות מי ישלים לי? זה הוגן שהמורים שובתים, משום שלא מעריכים את עבודתם המרובה וחוסכים עליהם, הם נאלצים להתחנן שנים בפני הממשלה לתגמול מתאים, אך לעשות זאת על חשבון התלמידים זו לא הדרך. צר לי שרק כך מתחילים להקשיב למורים, רק אחרי שהם נאלצים להתחיל לחסוך על התלמידים. חבל לי שהתלמידים כועסים על המורים ולא מצטרפים אליהם למאבק כדי להחזיר את הטיולים ואת כל שאר הדברים שבוטלו"