מרגש ומחזק: ערב הפרשת חלה של נשים המתמודדות עם מחלת הסרטן

מתפללות, אומרות תודה ומתחזקות: בעירנו ובישובים הסמוכים, קיימת קבוצה הנקראת "שלובות -חיבור חדש לחיים" המונה כ-30 נשים המתמודדות ומחלימות ממחלת הסרטן על כל גווניה.

הקבוצה שקיימת כבר שנה, הייתה נפגשת אחת לשבוע במקום המיועד עבורן במתנ"ס בבאר טוביה. שם, היו מתארגנות בעצמן על ארוחת ערב, היו באים מתנדבים ומתנדבות לעשות עבורן פעילויות שונות בנושאים שונים וכך, הן היו קצת שוכחות מהמציאות היומיומית  האינטנסיבית של בתי החולים, הבדיקות, והטיפולים ויחד הן צוחקות, מתחבקות, נהנות ותומכות אחת בשנייה.

ואז הגיעה המלחמה

מאז פרצה המלחמה בשבעה באוקטובר, פסקו מפגשיהן והן עברו לשוחח רק דרך הקבוצה המשותפת בוואצפ או דרך שיחות טלפוניות אחת עם השנייה.

עכשיו, כשגבר הצורך במקום ממוגן על מנת לקיים מפגשים, הן נאלצות לשבור את הגעגוע ולמצוא כל פעם מקום אחר בחוץ על מנת להמשיך את פעילותן החשובה.

ביום רביעי השבוע, הן נפגשו לערב הפרשת חלה בביתה של אפרת רפאל, מחלימה מסרטן הלימפומה המתגוררת ברובע ה', בהנחייתה של תושבת העיר מיכל נהון  – מדריכת ערבי הפרשות חלה בעיר מזה 8 שנים. למפגש הגיעו שמונה נשים שהתרגשו, התפללו, לשו בצק תוך כדי תפילות והודיה לאלוהים על נס פרטי שאירע עבור כל אחת מהן בנפרד.

אפרת רפאל משתפת בתחושות, הבקשות ועל הנס הפרטי שלה: "חשבתי על ערב הפרשת חלה כבר לפני שבועיים ופניתי למיכל. הכרנו דרך עמותת 'רוח דרומית' (מרכז טיפול בסרטן בבאר שבע). עשינו כמה מפגשים ביחד והיא מאוד חיזקה אותי, הרימה אותי, תמכה בי ויש בה נתינה אינסופית. היא עוצמתית בכל מובן המילה, היא אישה מאוד מיוחדת ובקיצור זן נדיר". 

איך אתן מתמודדות עם המחלה ?

"המחלה וההתמודדות איתה היא לא פשוטה בכלל. כל אחת בקבוצה עברה תקופה מאוד לא פשוטה בחייה וביננו יש בנות שעוד עוברות וחוות את המחלה ומקבלות טיפולים. אנחנו בקבוצה אחת בשביל השנייה ותומכת אחת בשנייה וזה בעצם המקום שלנו להיות יחד ולהתחזק".

החדר במתנ"ס בבאר טוביה כבר לא רלוונטי – היכן הייתן מעוניינות לקיים את המפגשים ?

"כולנו מעדיפות למצוא מקום ראוי כאן באשדוד, המפגשים מאוד חסרו וחסרים לנו. הם מאוד חשובים ומשמעותיים במיוחד עבור הבנות שמתמודדות עדיין עם המחלה ואנחנו צריכות להיות שם ולחזק אותן. אני יודעת שאיריס חיפשה בגן יבנה והיו עוד ניסיונות של בנות בערים אחרות ולא נשא פרי".

אילו בקשות ביקשתן בתפילה אתמול?

"שתמיד נישאר בריאות ותמיד נהיה אחת בשביל השנייה. רוב הבנות חלו בסרטן השד, ויש עוד מישהו שחלתה באזור הראש. מדובר במחלה מאוד לא פשוטה עם טיפולים קשים ובכלל הישרדות יומיומית עם רצון לחיות, פשוט נלחמות על החיים". 

כתושבת העיר, את מרגישה שמעלים למודעות מספיק את נושא המחלה?

"לא, בכלל לא מורגש כאן בעיר. השנה באופן חריג אפילו לא שמעתי איזה משהו שקרה בעיר שלנו. אמנם אני כן נמצאת ב-'עמותה של האגודה למלחמה בסרטן' בקיימת כאן במקלט באשדוד, ויש עו"ס ארצית שאני פונה אליה אבל זה לא מספיק בכלל. בעבר, העברתי הרצאה בבית ספר על הסיפור האישי שלי, על המחלה, ההתמודדות, המודעות… מאוד רציתי להמשיך לעשות זאת. זה פסק מאז שהגיעה הקורונה והמלחמה ולא שמעתי שהיה משהו בעיר שדיברו או עשו איזה משהו. אני מאוד הייתי רוצה שכאן בעיר יחזרו להעלות את המודעות ושיקראו לי להרצות על הסיפור האישי שלי.

ובכלל, הכול כאן באשדוד מאז הקורונה והמלחמה – דעך בהקשר שלנו. פחות מסתכלים על הנשים שעוברות את כל הדברים הקשים האלה של להילחם על החיים על בסיס יומיומי. בעקבות המלחמה והחטופים והחיילים, פחות מדברים עלינו על המלחמה שלנו על החיים. יש כאן נשים שנלחמות על החיים שלהן כל רגע וכל שניה".

מה הנס הפרטי שאירע אצלך ?

"לי היה נס עם הילדה שלי, שסבלה מהפרעות אכילה והצליחה לצאת מזה. אנחנו מודות שברוך השם הילדים בסדר והם איתנו. הפרשת החלה לא הייתה ספציפית לכל מה שהתרחש אבל זרמנו עם מה שהבאנו".

ספרי לי על ההתמודדות שלך עם מה שעברת 

"אני מחלימה תודה לאל כבר ארבע שנים. הייתי בתוך זה שנתיים, ואצלי היה יותר קשה; זה כימותרפיה והשתלת מח עצם. בנוסף למחלה התמודדתי עם לגדל את ילדיי הקטנים בעודי חד הורית. אז, עברתי המון ועדיין מוצאת מקום להגיד תודה על הכול".

מה מחזק אותך ונותן לך את הכוח להמשיך ?

"האמונה. אני יותר מחוברת לאמונה ולדת זה המקום ששאבתי ממנו כוחות. בגלל זה גם מאוד התחברתי למיכל (נהון) כי אני מסתכלת עליה ואומרת לעצמי שזה לא החצאית והכיסוי ראש, זה המקום הזה של מה שיש לה בפנים ועד כמה היא עצומה וכמה יש לה לתת. אני לגמרי רואה אותה כדוגמה אישית. לפעמים שהאמונה קצת יורדת לי ואני במצב רוח ירוד היא מייד אומרת לי 'שלא תעזי! תקומי ותתחזקי ותראי את הדברים הטובים'. כל אחת בקבוצה שלנו לוקחת את זה בדרך שלה למרות שיש עוד בנות בקבוצה שלא מחוברות לדת. אבל אנחנו מאוחדות ומבינות כל אחת ומנסות לעזור אחת לשנייה בכל דרך אפשרית בכל מה שהיא צריכה ולא משנה אם היא מאמינה או לא, זה לא קשור. לכל אחת יש את הדרך שלה והמקום של ההתמודדות שלה. אם תראי אפילו בכל פוסט שאנחנו לרשתות מעלות אנחנו דואגות לתת חיוך. סך הכול זה מכניס לנו המון כוח תקווה ושמחה".

איך את היום ארבע שנים כמחלימה ?

"עדיין לא חזרתי לעבוד. עבדתי מאבטחת בבתי ספר וגני ילדים ואני רוצה לחזור לזה ואני לא מצליחה. פתאום השתנו החוקים והתנאים… אני עוברת כל מיני פרוצדורות כדי לנסות חזור למקום עבודתי וממש חווה כישלון. הרובאי הצבאי חשוב כרגע וזה המקום שעבדתי בו ואני רוצה לחזור לשם. כמה אפשר להיות בבית לבשל, לנקות… זה ממש שוחק. בנוסף למצב הכלכלי הדועך. יש לי שלושה ילדים – ילד שהוא חייל בן 20, עוד ילד בן 18 ועוד אחד בן 15.״

את בטח מאוד דואגת לבן החייל…

"מאוד, הוא לוחם במג"ב בירושלים ולי נשאר רק להתפלל. הוא עושה בסוף את מה שהוא חלם למרות שלא רציתי אבל לא מונעת מהילדים שלי לעשות את מה שהם רוצים ואוהבים".

איך את מסכמת את הערב ?

"מרגש, מחזק והלוואי ויהיו לנו עוד מפגשים פוריים כאלו!"