"במקום לעמוד איתה מתחת לחופה הלכתי לבקר את הקבר שלה" – נדב יהודה נפרד מאיזבלה גנדלין הי"ד

"התרוצצתי בין בתי החולים, מחפש אותה"

איזבלה גנדלין ז"ל, הייתה בת 27 וחייה נגדעו במוות נוראי על ידי מחבלי החמאס ביום שבת ה-7 באוקטובר. השניים החליטו להגיע ל'נובה' – המסיבה שהתקיימה סמוך ל'רעים' ואפילו לא הספיקו ליהנות במסיבה.

מה בדיוק קרה שם ב'נובה'?

"הגענו רק בשש בבוקר למסיבה, לא סיימנו אפילו כוס אחת וכבר כיבו את המוזיקה. נכנסנו לאוטו ויצאנו מהחנייה לכיוון בארי, הגענו לעלומים. עצרנו שם… יצאנו מהרכב להיכנס למיגונית כי כל העת היו מלא אזעקות. היה איזה רגע שבאתי להמשיך לנסוע לכיוון הבית, לאשדוד, ואמרו לי לא להמשיך ישר, הגיע לידנו פצוע, מישהו שירו לו ברגל והוא הזהיר אותנו לא לנסוע לכיוון הזה, שיש שם מארב של מחבלים אז נשארנו שם. "בטוחים" במיגונית. אחרי כמה זמן שמענו קולות ירי ממש קרובים ושוטר שהיה מחוץ למיגונית אמר לכולנו להיכנס פנימה. היו צעקות, תחושת לחץ. איזבלה הייתה בפנים ואני יצאתי החוצה לראות מה קורה. בחוץ עמד לידי שוטר אחד ועוד איזה אזרח, השוטר אמר שהכל בסדר… אבל אז ראיתי שני מחבלים. הם ירו לעברנו. הבחור שהיה לידי, ראיתי איך פגעו בו, הוא מת במקום. אחר כך הם ירו גם בשוטר שהתקדם עוד טיפה ואז פשוט נפל בכביש מת ולבסוף הם זרקו רימונים לכיוון המיגונית".

איך הצלחת להינצל?

"איכשהו הצלחתי להימלט והתחבאתי בשיחים. הייתי בחוסר וודאות, מאוד קרוב לאותו אזור. באישהו שלב ניסיתי לצאת אבל אז הייתה עוד היתקלות, וירו עלינו שוב. התחבאתי בשיחים עד שלוש בצהריים שחיילי צה״ל לקחו אותי לתחנת אופקים. משם פשוט התרוצצתי בין בתי חולים ורק חיפשתי אותה… את איזבלה".

מתי הבנת שהיא אהבת חייך?

"יום אחד רבנו והיא הלכה, לא היינו יחד שלושה חודשים ואז הבנתי שאני מאוהב בה ברמות הכי גבוהות שיכולות להיות. הבנתי שאני לא יכול בלעדיה. אני אוהב אותה ברמות שאני לא יכול לתאר ומאז שהבנתי את זה, הכל קרה בקצב ועוצמות מטורפות והכי טובות שיכולות להיות. טיילנו מלא בשנה האחרונה… היינו במלדיביים, עשינו שם צילומים לחתונה. עשו לנו שם ממש כמו מיני חתונה עם חופה והכל, זה היה כמו חתונה אזרחית לכל דבר. היינו כמו נשואים לכל דבר רק בלי הרבנות. דיברנו על להקים יחד משפחה – היא רצתה 2-3 ילדים, אני אמרתי לה שאני רוצה יותר".

מה הרגשת כשהבנת שאיבדת אותה?

"אני עד עכשיו לא מבין או מעכל שאיבדתי אותה. ההודעה על זה שמצאו אותה הגיעה רשמית ביום שני בערב. הרגשתי חוסר אונים, אבוד. עד עכשיו אני חסר אונים ואבוד, היא הייתה כל החיים שלי, הכל היה סובב סביבה ומתנהל יחד איתה. גם כשלא היינו גרים ביחד היינו תמיד ישנים יחד… הייתי מכין לה תה, ממלא לה מים, הולכים יחד לאירועים, טסנו לטייל הרבה… היינו ממש עושים הכל ביחד. אני חושב שהזמן הכי ארוך שבו לא דיברנו היה כשהיא הייתה הולכת לשיעור יוגה. שעה ועשרים ואז מסיימת ומדברת איתי".

"מה הנס שלי? לסבול?"

היום כאמור, היו אמורים השניים להתחתן בגן האירועים "נחלה" בבית עובד, בחברת החברים והמשפחה. במקום זאת, נדב, שבור לב, ימשיך בחייו עם זיכרון כואב, מאהבת חייו שנרצחה.

אתה מצליח לישון בלילה?

"אני נרדם – קם, נרדם – קם. מחפש… לא יודע. לא הייתי בבית שלנו משהו כמו שבוע וחצי, הייתי אצל אמא שלה. קשה נורא להיות בבית בלעדיה.

מצד אחד – הבית מרגיש לי אותה, אז יותר קל לי ומצד שני קשה לי. כל היום אני בוכה. כולם אומרים לי 'ניצלת, היה לך נס'…
חזרתי ריק לגמרי, למי זה נס? למי שאוהב אותי?
מה הנס שלי? לסבול?"

וקמת הבוקר, בידיעה שהיום הייתם אמורים להתחתן…

"בכיתי במשך שעתיים רצוף בבוקר. הלכתי לבית של המשפחה שלה, הלכתי אליה לבית העלמין. מאוחר יותר אני אמור להיפגש עם חברים. אני מנסה לכתוב משהו עליה, לפרוק, לאהוב, לסכם. אני כותב ומוחק, לא מצליח, פשוט לא מצליח".

יהי זכרה ברוך.