"הם באו לרצוח כל מה שזז": הזוג האשדודי משחזר כיצד ניצל מהטבח הנוראי ב'נובה'

"אנשים רצים כמו משוגעים וצועקים שיורים עליהם"

"באותם רגעים , עדיין אלמנט הפחד היה הטילים – לא המחבלים. מחבלים עדיין לא בתמונה, אף אחד לא חשב, ולא דמיין שיש כזה דבר שקורה בשטח. אנחנו למעשה היינו צריכים לפנות שמאלה לכיוון צפון כדי להגיע לאשדוד, פנייה ימינה הייתה לכיוון דרום. אנחנו ממשיכים עם הכביש ישר במשך כמה דקות, תוך כדי שאני מת מפחד כי עדיין יש המון 'בומים'. פתאום כל הרכבים מקדימה, בבת אחת פשוט בולמים ומתחילים לעשות פרסה".

ברגעים אלו, נתקלים עדן וחבריו בנהג מרכב אחר שעצר לידם ואמר 'תעוף מפה, יש כאן יריות!' עדן פתח את החלון והחל לשמוע את קולות הירי.

הוא משחזר: "בהתחלה חשבתי שמדובר בצה"ל, היו שם קצת גבעות ובדמיון שלי יש שם תצפיות של צה"ל והם 'מחוררים' את המחבלים. אך צה"ל לא היה שם, רק האנשים מהמסיבה ועוד אנשים ששמעו והחליטו להגיע ולעזור. בשעה 07:15 בערך, התייעצתי עם צוף ודניאל והחלטנו לא להסתכן ולעשות פרסה. חזרנו לאותו הכיוון והבנו שיש בלגן ואירוע שאנחנו לא יודעים איך לצאת ממנו, נפל לנו האסימון שקורה משהו אחר.

אני רואה מול העיניים כאוס, מכוניות על מכוניות ואף אחד לא זז, אחד בתוך השני וכולם בפאניקה ומבוהלים. בדרך חזור, ראינו מיגוניות לאורך הכביש ופעמיים עברה לי המחשבה בראש לעצור את הרכב ולהיכנס למיגונית, אבל הייתה לי תחושת בטן – שמדובר באירוע מסוג אחר ושהטילים הם לא האיום המרכזי.

בשבריר שנייה החלטתי לא להיכנס לעוד פקק שנוצר עם הרכב ולעצור ליד ניידת משטרה, שם היו שוטרים עם אקדחים שלופים. עצרתי את האוטו לצד שטח הפרדה מבטון ושכבנו ביניהם, השוטרים אמרו לנו לא לזזו. בשלב הזה, אנחנו עוד מנסים להבין מה קורה סביבנו ולפתע שומעים יריות שמתקרבות לכיוון שלנו. הסתכלתי על דניאל וצוף ולא ידענו אם נצא משם".

מה אתה רואה לידך בשלב הזה של האירוע?

"היו לידנו מלא בליינים מהמסיבה בפאניקה מוחלטת, בנות שצורחות ובוכות, אנשים שפשוט איבדו את זה. היינו שכובים במשך רבע שעה, עד ששמענו שהיריות ממש קרובות והבנו שמדובר בחדירה של מחבלים ולא מוגן להישאר שם. היה שוטר אמיץ אחד שניגש לכולם והתחיל לצרוח כמו משוגע 'כולם לעוף מפה, השטח לא בטוח, כולם לרוץ לשדות!'. אנחנו לא נכנסנו לתוך הפקק, אז הרכב שלנו לא היה חסום- אז העלתי את דניאל וצוף והתחלנו לנסוע בדרך עפר קטנה.

התחלתי לנסוע כמו משוגע ככה 5 דקות בתוך הכביש עפר הזה שאנחנו לא יודעים לאן הוא מוביל ואין לנו קליטה ומפות, פשוט נוסעים. הבנתי שאיפה שזורחת השמש זה כיוון מזרח, אז אם דרום וצפון חסום נשאר לנו לנסוע לכיוון מזרח.

מצאנו את עצמנו כל רגע עוצרים את הרכב ונשכבים לידו בגלל כמות הטילים שהייתה. היה רגע שראינו תעלה שאפשר להסתתר בה, אבל תוך כדי שאנחנו שוכבים שם, פתאום ראינו המון של אנשים מהמסיבה רצים כמו משוגעים וצועקים שיורים עליהם. אני שומע בחורה צורחת שהיא פצועה ומישהו שמנסה לטפל בה, שוב שמתי את כולם ברכב והתחלנו לנסוע. לאחר מכן, נתקלנו במחסום ברזלים שחסם את הכביש, אני וצוף פינינו את הברזלים הכבדים האלה.  בינתיים כל מי שבא איתנו באותה שיירת רכבים ראו את זה ועשו פרסה, הם החליטו בעצם לחזור אחורה. החלטנו שאנחנו לא כמו האחרים ואין לנו עוד אופציה. לא וויתרנו והמשכנו לנסוע ישר.

באיזשהו שלב, ירו לכיוון הרכב שלנו- ומדובר על סוזוקי איגניס, זה לא רכב שטח, אך למזלנו הוא 'סחב'. הגענו לצומת T של כביש בשטח חקלאי והיו שם פועלים תאילנדים שלא הבינו מה קורה. אחר כך ראיתי פרסום שהם נחטפו וכנראה חלקם גם נרצחו".

גם בשלב זה, עדן וחבריו לא יצאו מכלל סכנה, כאשר היריות המשיכו 'להתקרב לכיוונם' והם מחליטים להמשיך לנסוע ולנסות למצוא מקום להתחבא בו, עד יעבור זעם: "ראיתי עיר מצד שמאל, חשבתי שזו נתיבות ושבטוח לנסוע לשם. פתאום הייתה לנו קליטה, הצלחנו לחייג ולהפעיל את 'גוגל מפות'. צוף חייג לאח שלו שהוא חייל ותדרך אותנו לאן לנסוע – לכיוון צאלים ומשם לבאר שבע. נסעתי במהירות של 140 קמ"ש כמו משוגע וכל הזמן עצרנו לשכב על הרצפה, כדי שלא יפגע בנו טיל. ראיתי מחסומים עם נשקים שמופנים לכל מי שהגיע מהכיוון שלנו, לא ידעתי אם מדובר בשוטרים או חיילים, פשוט עברתי אותם בזריזות ויש מצב גדול שירו עליי בזמן הזה.

כשהגענו לבאר שבע, דניאל דיברה עם אמא שלה שסידרה לנו חדר במלון, אך האזעקות המשיכו. נכנסו לחדר וכל החרדות התחילו לעלות בגוף שלנו. אני נכנסתי לסטרס והתחלתי לרעוד, סגרנו את הוילונות ונעלנו את הדלת".

כשהגיעו למקום בטוח, עדן וחבריו נחשפו לראשונה לעדכונים רשמיים על מה שמתרחש בחוץ והחלו לעכל את מה שעברו: "נחשפנו לסרטונים של הטנדרים עם המחבלים בשדרות וקלטנו כמה המצב חמור, הם באו לרצוח כל מה שזז. היינו בחדר בערך 6 שעות וצוף לא הפסיק לראות ב'טלגרם' סרטונים, ביניהם סרטון של חברה טובה שלו שהייתה איתנו במסיבה, בזמן שהיא נחטפת לעזה. הייתי בעצמי בסטרס וניסיתי במשך שעה להרגיע אותו. דניאל הייתה בלחץ, אבל יחסית רגועה. היו רגעים של בכי והתפרקות ודיבור על מה יהיה, אבל הבנו שמזל שהיינו יחד".

ביום ראשון לאחר האירוע, עדן חזר אל עבודתו, דניאל חזרה לשירותה הסדיר בצבא וצוף גויס למילואים: "אחרי שחווים אירוע כזה, הדבר האחרון שאתה צריך זה להיות לבד, כי ברגעי הלבד הכול עולה ומציף ואתה נכנס לדיכאון. אתה רואה את כל מי שנרצח ומבין שזה היה יכול להיות אתה, אתה חושב על האנשים שאולי יכלת להציל".

האם בחרת לקבל סיוע נפשי לאחר כל מה שאירע?

"אני מתחיל היום פגישה דרך נט"ל, יצרתי איתם קשר וקבעו לי מפגש עם פסיכולוג. היה לי חשוב לטפל בזה כמה שיותר מהר, שלא יפגוש אותי יותר מאוחר. רק לבת זוג שלי אף אחד לא דואג- היא בצבא והקב"ן לא ממש התייחס אליה ואמר לה 'אם את באה לחפש הקלות שתדעי שזה לא בנמצא כרגע'. הצבא לא ערוך בכלל לדבר הזה, אני מנסה להרים טלפונים לכל מיני גורמים צבאיים כאלה ואחרים שינסו לעזור לה".

לסיכום, עדן מבקש למסור: "אנשים שהיו במסיבה יושבים בבית ופשוט שותקים, הם צריכים להשמיע את הסיפור שלהם לפני שכל זה ייעלם. אנשים לא מדברים כי הם חושבים שאחרים חוו יותר סבל והם ממעיטים ממה שהם עברו. גם אם לא נפצעתם ושרדתם את האירוע הזה, אתם חייבים להשמיע קול על כך שבמדינה שלכם ברחתם על מנת להציל את חייכם".

בוחרים להשמיע את הסיפור. עדן ודניאל.