"יש לנו ארץ זבת חלב ודבש": סיפור הניצחון של זמירה בר לב, ניצולת שואת לוב

"יום אחד יצאה פקודה: כל הבנים מגיל 5 עד גיל מבוגר,  אפילו 100, לבוא בחוץ לעשות מעגל ולעמוד, ללא סיבה. אחרי כל בן אדם עמד חייל עם הרובה מחכים לפקודה להרוג את כולם, "אני זוכרת את המשפחות מתפללות ובוכות שיעזבו אותם .היו טמפרטורות גבוהות מאוד, חם מאוד, הזקנים נפלו ומתו הצעירים החזיקו מעמד", אח של זמירה גם היה נוכח באותו מעגל, הוא היה אז בן 14 והוא הצליח לשרוד. "ככה כל היום עד השעה 17:00 הם עמדו כאשר הרובים מכוונים עליהם. לפתע החיילים האלו קיבלו פקודה מהאנגלים שאם הם נוגעים בגברים היהודים האלה הם הורגים את השבויים האיטלקים שיש אצלם, וכך הם ניצלו מהמוות". 

החזרה לבית ההרוס

רק כאשר זמירה הייתה בת 8, היהודים שוחררו על ידי הבריטים, אשר נתנו אפשרות ליהודים לחזור לאיזה ארץ שהם רוצים. משפחתה של זמירה בחרה לחזור ללוב, אולם שם הם גילו כי בתיהם נהרסו.

"חזרנו לשכונה בה יש ערבים ויהודים, גרנו כמה שנים. היה בית ספר שהייתי הולכת אליו בבוקר ואחרי צהרים הבנים הלכו ללמוד תורה עד שבנו בית ספר גדול. אני, אחותי ואח שלי הצעיר הלכנו לשם. זה היה בית ספר רק ליהודים.  למדנו בעברית".

כאשר זמירה הייתה כבר בת 12, הערבים החלו לזרוק אבנים על הבית ספר  בו למדה: "זרקו אבנים גדולות על החלונות והדלתות, היינו בסכנת חיים שוב". אחרי שנה, כבר בשנת 1948 שמעו ברדיו שמקימים מדינת ישראל, קראו לכל היהודים לבית הכנסת, מקטנים ועד הגדולים עשו תפילה ותקעו בשופר זה היה מרגש מאוד, שמחנו-  אבל שמחנו בשקט, שהשכנים הערבים לא ידעו".

הם שאלו, "איפה הייתם הרבה זמן? אמא שלי סיפרה להם איזה סיפור וככה עוד כמה אנשים סיפרו לה סיפורים שלא יכעסו" היו ערבים שהלכו להילחם בפלשטינה, שחזרו סיפרו שמדינת יהודים קמה. החלו קריאות "איטבח אל יהוד, הם הקימו מדינה!" רצו לשחוט את היהודים כי הקימו להם מדינה. היהודים כולם רצו לעלות לארץ, אבל לא ידעו איך."

"הגיעו אנשי הסוכנות היהודית לטריפולי, לא לבנגאזי. אחותי התחתנה והיא הלכה ראשונה עם משפחתה של בעלה. אני כל הלילה בכיתי אמרתי הלוואי שהאונייה תתקלקל ונפגוש את אחותי שם".

"אחרי כמה זמן אמא אמרה "אנחנו חייבים גם לעלות לישראל". הייתה לי סבתא שכל הזמן חיה איתנו היא הייתה בת 60 אז, אמרו לוקחים עד גיל 60, לא רצינו לעזוב אותה לבד עם הערבים לקחתי אותה לאיזה צלם וביקשתי ממנו שישים לה מטפחת שתראה צעירה, צילם אותה. התכוננו לנסוע סגרנו את הבית ונסענו לטריפולי. השכנים הערבים שאלו 'למה אתם נוסעים לטריפולי מה קרה לכם? 'ענינו שבגלל אבא שלי שנוסע ממקום למקום (זה היה עיסוקו ), והילדים לא יכולים בלי אבא שלהם אז רוצים שהילדים יהיו קרובים לאבא, הם האמינו. ראינו את אחותי שם והופתענו שלא נסעה עדיין, היא הסבירה שזו פרוצדורה ארוכה. התפילה שלי התקבלה, הספקנו להיות איתה. לבסוף כולנו יחד עלינו על האונייה, באמצע הדרך במקום 3-4 ימים יותר מ-8 ימים האונייה התקלקלה והיו צריכים לתקן אותה, בסוף הסתדרנו באנו לחיפה".

4 דורות: זמירה, הבת רונית, נכדתה והנין

ההגעה לארץ ישראל והקמת המשפחה

זמירה הגיעה לארץ עם משפחתה בשנת 1949 כאשר הייתה בת 13, והתיישבו לראשונה בעיר חיפה, לאחר מכן עברו למעברת בית ליד:  "גרנו כמה חודשים טובים בתוך האוהלים כאשר המקלחות והשירותים היו בחוץ, והתחלנו לבנות את חיינו מחדש בארץ". משם זמירה ומשפחתה עברו לעיר רמלה. לאחר כמה שנים, כאשר הגיעה לגיל גיוס ,אביה התנגד ולא רצה בכך, וכך קרה שכבר בגיל 19 התחתנה והקימה את משפחתה.

לימים, לא וויתרה על עניין השירות הצבאי ואף הלכה להתנדב בבסיס צריפין במשך כ-10 שנים. היום, היא אמא ל-3 בנות ו-2 בנים, וכבר סבתא לנכדים ונינים.  

"לאחר שרדפו אותנו, היהודים, ורצו להרוג אותנו על רקע האנטישמיות, ולאחר מכן הערבים רצו ממש לשחוט אותנו כי מקימים לנו מדינה – אני שמחה שבסופו של דבר אני הצלחתי והתיישבתי כאן – בארץ שלנו וכאן הקמתי את משפחתי. יש לנו ארץ זבת חלב ודבש וצריך לשמור עליה".

היהודים ניצולי שואת לוב זכו להכרה רק בשנת 2010

רק ביום 14.09.2010 התקבלה החלטה מנהלית, להעניק לניצולי שואה יוצאי לוב תגמול לפי תנאי הזכאות בחוק נכי רדיפות הנאצים, בתנאי שטענו לעילת נרדפות מזכה, ונתנו הסכמתם לקבל את התגמולים החל מאפריל 2010.