"מה זה הגועל נפש הזה?" אדם צעק מתוך הקהל באמצע הצגה במשכן

פוסטר ההצגה "פיקוח נפש" (תיאטרון הקאמרי) - מתוך אתר המשכן באשדוד

במשכן לאמנויות הבמה באשדוד אירעה תקרית לא נעימה, בלשון המעטה, כאשר אדם קם מתוך הקהל ביום שלישי השבוע, במהלך ההצגה "פיקוח נפש" וצרח אל עבר השחקנים דברים קשים. השחקנים, היו בהלם אך נשמו וחיכו עד שאותו אדם יצא מתוך האולם.

סדרת התיאטרון של המשכן לאמנויות הבמה מביאה מידי שנה, מגוון רחב של הצגות תיאטרון מהתיאטראות המוכרים והפופולריים בישראל. לאור הביקוש, כל הצגה מגיע לכאן לעיר למשך שבוע ימים שלם והשחקנים עולים ערב ערב עם ההצגה. אלא שביום שלישי השבוע… האווירה התרבותית נקטעה והופרה ודוד שאול – השחקן הראשי בהצגה לא נותר חייב ושיתף את החוויה הלא נעימה בחשבון האינסטגרם שלו. וכך הוא מתאר:
""היום עלינו שוב עם ההצגה היקרה והיפה שלנו ”פיקוח נפש“, כמדי ערב, הפעם באשדוד.
רוצה רק לציין שרק החודש אנחנו עושים למעלה מ15 הצגות, ובשנה האחרונה אנחנו מופיעים המון בכל הארץ, בפני כל הקהלים.
תמיד מקבלים את פנינו בסבר פנים יפות.
תמיד הקהל צוחק איתנו, בוכה איתנו, מתרגש איתנו. קונצרט.
לא זוכר מתי הרגשתי ככה על הבמה.
יש איזו אמת שנעה בדמותה של אנשים שמחפשים את דרכם בעולם, שמלאים ספקות- על מי שהם, על האמונה שלהם- ואת הכל הם מעלים בשירים שלהם, ובבחירות שלהם. במאבקים שלהם ובתשוקות שלהם.
רצוי לדבר על זה. רצוי לתת לזה מקום, ביטוי, ובמה. כי אין אחד שהייתה תקופה בחייו שהספק הזדחל לו, שהתשוקה שלו רצתה לקחת מקום. אין אחד שלא רוצה להתממש.
היום, באמצע ההצגה, כשעינת הולנד המופלאה דיברה על הבמה עם הכישרון האדיר שלה, בזמן שכולנו על הבמה- קם מישהו, באמצע האולם- והתחיל לצרוח עלינו- ”תתביישו לכם! זו חרא של הצגה! מה זה הגועל נפש הזה? איך אתם לא מתביישים?“ וכך המשיך עוד ועוד.
לא ידענו מה לעשות בהתחלה. אחר כך נשמתי עמוק. זכרתי שהייתי בלהקת הנח“ל והיו חיילים שפעם אחת זרקו עלינו סטיקלייטים שנרד כדי שיוכלו לחזור כבר הביתה.
נשמתי עמוק- עינת הסתכלה עליי, סימנתי לה שתנשום. שתמשיך לאט ובקור רוח. והו – כמה קור רוח היה לה.
היא המשיכה במונולוג שלה, לאט לאט, עד שהוא יצא מהאולם. הייתה מדהימה.
שלא יהיה פה ספק- הבן אדם ניסה להרוס את ההצגה. ניסה שנענה לו. חיכה רק להזדמנות שהוא יוכל לחרב הכל ומי יודע אולי לעלות גם לבמה.
בדרך חזור ניסיתי לחשוב שהכל טוב, שזה הכי טבעי.
הרי תפקידה של אמנות היא להציב מראה.
ולפעמים המראה הזו לא נעימה. לפעמים היא תגרום לנו לשבת בכסא באי נוחות- ולפעמים – ממש לצרוח על השחקנים.
והרי הכל לגיטימי כי אמנות אמורה להיות דבר מתסיס, שיוצר אצל הצופה את כל האמוציות האפשריות. גורם לו לחשוב ,להרגיש, לכעוס, לאהוב, לצחוק.
ועדיין, אחרי כל זה, אני חוזר הביתה בהרגשה לא כל כך טובה.
שעדיין, אולי מישהו היה צריך לענות לו. אולי היינו צריכים לעצור את ההצגה, ולהראות לו מי הבוס.
להתעלם זה כל כך קשה. גם אם זה הדבר הכי נכון לעשות- כדי שההצגה תנצח בסוף.
אני חוזר ברגשות מעורבים.
באמת שהיה לי קשה.
עצוב.
במיוחד לאור מה שקורה במדינה שלנו.
לא רוצה שהקהל ירגיש פחד.
לא השחקנים.
ולא אף אחד.
מותר לנו לדבר. להשמיע את זעקותיהם של הדמויות שלנו, ולנצל את הבמה כדי להראות את תמצית האנושיות המזוקקת, הפגועה, הפגיעה והרוטטת של כל אחד ואחת מאיתנו".