קבלת שבת  – עם ראובן דרעי

שחקן ומאמן. ראובן דרעי עם הכדור בחוף. (צילום: חיים ויינגרטן)

”קבלת שבת” – פינה המביאה את ההיערכות לסופ”ש של דמויות שונות בעיר והשבוע: ראובן דרעי גדל באיזור ד׳, שם ההורים מתגוררים עד היום. לאחרונה הוא עבר לרובע ב' ופרט לכך שהוא מאמן ושחקן פוצ׳יוולי פעיל בליגה השניה, הוא גם הבעלים של בית הספר הראשון לפוצ׳יוולי באשדוד – FTV ASHDOD. . דרעי (30), נמצא בזוגיות עם אור צעידי, ובטוח שאמא שלו היא המאסטר שפית הגדולה מכולן.

ועכשיו הוא מספר על השבת האשדודית שלו.

מתי אתה מתחיל לתכנן את הסופ"ש שלך?

"מאחר וכל השבוע אני מאמן אין לי זמן לתכנן את הסופ״ש כי בכל סופ״ש  אני במצב רוח אחר. עד לא מזמן, בתקופת הקיץ כל סופ״ש היה עובר בחוף בצורה שונה. עכשיו כשנכנסו לחורף זה יכול להיות סופ״ש רגוע בבית ולעיתים קרובות אני נוסע למרכז להשתתף בטורנירים. חמישי בערב עבורי זה לצאת להשתחרר ולהנות מכל הלחץ של השבוע, אם זה כאן בעיר באחד המקומות לשבת לאכול לשתות בצ׳יל עם חברים, ואם זה מחוץ לעיר אז בת הזוג שלי לוקחת אותי לרקוד באחד מהמועדונים".

איפה אתה מבלה את שישי בבוקר?

"שישי בבוקר, כמו בכל יום, אני מתחיל בכוס קפה ובטיול עם הכלבה שלי מילן. מדי פעם אני מאמן בשישי בבוקר ואם יש שמש בחוץ תמצאו אותי על הרשת בחוף הקשתות משחק עד שנגמר לי האוויר".

מי אחראי על סעודת השבת?

"סעודות שבת אצלי מתחלקות לשתיים: שבת אחת אצל ההורים שלי כאן בעיר ברובע ד׳ , פותחים את הארוחה בסלטים בלי סוף (בכל שבת אבא אומר את אותו המשפט לאמא: ״כמה סלטים כמה? לא יהיה לנו מקום לקוסקוס") וכמובן הקוסקוס המרוקאי בנגיעות טוניסאי שאמא מכינה ואני יודע שכולם אומרים אותו דבר על אמא שלהם, אבל מבטיח לכם שהמנה של אמא שלי הכי טעימה. בסוף כל ארוחה אבא מפתיע בעוגה שהכין, ברמה של מאסטר והוא בכלל רופא שיניים. כל שבת שנייה אני ברחובות אצל המשפחה של בת הזוג שלי שם אוכלים מרק תימני, לחוח, סחוג ששורף את הנשמה, ועוד מטעמים של סבתא נוגה".

איך נראית שבת בבוקר אצלך במשפחה?

"שבת בבוקר לרוב הוא בוקר מנוחה ארוך, בלי שעונים מעוררים או לחץ להספיק את היום, וכמובן שאין שבת בלי ג׳חנון. על הג׳חנון של שבת אחראיות אמא וסבתא של אור, רסק סחוג, ביצה וקובנה".

שתף אותנו בזיכרון ילדות שלך משבת.

"לשבת ליד אבא בבית כנסת ולשיר ״לכה דודי ״בקול עם כולם, היה אחד המזמורים והרגעים האהובים עליי. לרוב כולם היו שרים יחד את כל המזמור, אך לפעמים המזמור היה מחולק לחלקים וכל חלק היה קורא מישהו אחד בקול, במזמור. באחת הפעמים האלו ניסיתי בעצמי לתפוס עמדה ולשיר בקול אבל לא יכולתי לסיים אז מישהו סיים במקומי וכולם בסוף התפילה טפחו לי על השכם ואמרו 'לא נורא פעם הבאה'. אגב, לא ניסיתי שוב מאז".