“געגועים לאריות הים” – ספר ביכורים לדוד בק

בערך שבע שנים שדוד בק מאשדוד כתב את הסיפור הזה, אולי יותר, אם סופרים את שרבוט הרעיונות המוקדמים. דמויות התפתחו, התחברו אחת לשנייה, ליוו אותו בלילה כשהלך לישון ואז כשקם מוקדם רק בשביל לכתוב אותן ואת מה שהן צריכות. בסופו של דבר זה קרה והוא יותר מנרגש לראות את ספר הביכורים שלו "געגועים לאריות הים" בחנויות הספרים >

image 166 imageתגובות imageהדפסה
article

דוד בק (צילום: סיגל קולטון)

דוד בק (38), נולד ברוסריו ארגנטינה והגיע יחד עם משפחתו לאשדוד – בוגר בית הספר התיכון מקיף ו’ מתגורר כיום בגבעתיים יחד עם אשתו ו- 3 ילדיהם, הוציא לאור בחודש שעבר את ספר הביכורים שלו אחרי שנים שהוא מוכר כמוזיקאי וכותב – היה סולן ומנהיג להקת הנוער האשדודית המיתולוגית ‘לונה פאנק’… ויש לו תואר ראשון בפילוסופיה וספרות, הוא בוגר התכנית לכתיבה יוצרת של אוניברסיטת תל אביב.

 

מבלי לעשות לכם ספויילר – נאמר לכם שתמצאו בספר שלו גם סקרנות, גם המון רגש ואפילו עצבות, תחושה מקבילה של חיפוש וחוסר שייכות לצד משפחתיות. או במילים אחרות – אם חיפשתי ספר שיבוא לכם בול, יהיה גם מרתק וגם מרגש – זו ההמלצה שלנו לכיפור הקרוב! רוצו לרכוש

sss

געגועים לאריות הים - עכשיו בחנויות הספרים המובחרות וגם לרכישה אונליין

על מה הספר? (מאת רן יגיל, מבקר, עורך וסופר)

 

ארבע דמויות: אימא, אבא, בן ובת, מחפשות הבּיטאט: מקום במובן של בית. במרכזו של רומן הביכורים המרשים של דוד בֵּק “געגועים לאריות הים”, רומן משפחתי יהודי-ישראלי מסורתי, עומדת ההגירה הפיזית, ובעיקר ההגירה שבלב. בק מצליח לשמור על מסגרת סיפורית רחבה וסיגוּר סיפורתי ראוי בארבעה פרקים יפים של פרוזה, מבלי שהעלילה הרזה וההדוקה שלו תיזל לצדדים.

 

הרומן מתכתב תמטית וסגנונית עם “העשב והחול” של דוד שיץ. לא רק עם הכאן והשָׁם, ארץ ישראל וארץ המוצא, ארגנטינה במקרה של בק, כאשר שני המקומות הם מחוזות געגוע בלתי מושגים כי החלום תמיד גדול מסך חלקיו ולאן שתיסע אתה תמיד לוקח איתך רק את עצמך – גם הניסיון הנואש לאיחוד משפחתי בתוך התא הקטן קיים כאן, כמו ברומן של שיץ.

 

אלא מאי, אף על פי שאין כאן גורם חיצוני כמו מלחמת עולם, למשל, המפריד בין הגורמים המשפחתיים, בק הוא הרבה יותר קיצוני משיץ, בחזקת כל אדם הוא אִי לעצמו בתוך עולם פוסטמודרני קר ומנוכר. יש כאן יותר אדישות שפושָׂה זה כלפי זה מאשר רגש של שנאה גואֶה ופנקסנות משפחתית כתוצאה מטראומה.

 

מיכל, הבת במשפחה, כותבת זאת טוב ממני: “לא אתה ולא אבא או אימא גידלתם או דאגתם להרגשת שייכות בקהילת שולמן הזעירה, אתם הפוכים ממני. כל שולמן אצלנו סולו על כדור הארץ, כאילו כל אחד יצא מפחי אשפה מפוזרים ביקום”.

 

מי ישלם על הטעויות של משפחת שולמן? והאם אלה באמת טעויות, או שמא החיים עצמם הם הקוראים לנו בקולם כאריות הים מן האוקיינוס לצאת אל המסע הגדול בלית ברירה, דרך מוכתבת או אישית של בחירה שאין ממנה חזרה, הגוזרת ניתוקים חותכים בארבע הנפשות שמצאו מחבר.

imageעוד כתבות

בודק...