ארכיאולוגיה וטיפול נפשי > האובדן האישי של מירה לוי הצמיח פרויקט חדש ומרגש

מירה לוי (42) שעובדת במוזיאון לתרבות הפלישתים מזה כעשור איבדה את בעלה אנדרי לפני כשש שנים, כשנדרס בתאונת דרכים , מותיר אותה עם תינוקת בת 8 חודשים ולב שבור לרסיסים. בראיון אישי היא מספרת על האובדן הכואב - ועל "רפאות" - פרויקט חדש, ייחודי ואינטימי שיצרה (בשיתוף פעולה עם 'מראות', היחידה לטיפול באמנות במוזיאון אשדוד) - סדנה טיפולית למתמודדים עם האובדן של אדם קרוב, המשלבת בין ארכיאולוגיה, אמנות ונפש

image 674 imageתגובות imageהדפסה
article

מירה לוי (צילום: חנבו אמר)

בשנת 2015 נישאה מירה לוי לאנדרי שפירו ז”ל. השניים הכירו על רקע הפלמנקו – היא הייתה רוקדת והוא נגן ואיש פלמנקו מוכר בתחום. בתחילה, הם היו ידידים טובים ואחר שנה הקשר הפך להיות רומנטי. השניים עברו להתגורר יחד בקראוון במושב סמוך לאשדוד, ולאחר חמש שנים יחד נישאו והפכו הורים טריים לאנה, כיום בת 6.

בבוקר יום רביעי חורפי וקר, כשאנה הייתה בת 8 חודשים בסה”כ, אביה אנדרי יצא לעבודה. נהג רכב בן 24 שלא הבחין באנדרי  בזמן שחצה את הכביש בסמוך כפר אחים, פגע בו בו הוא נהרג במקום.

מירה לוי ואנדרי שפירו ז"ל בזמנים טובים יחד (אלבום פרטי)

לוי, שבדיוק חזרה לעבודה מחופשת לידה שבועיים קודם לאותו בוקר נורא בו חייה התהפכו, מספרת:
“התעוררתי בדיוק בשש בבוקר, התארגנתי ויצאתי מהמושב. ראיתי פקק בצד השני ורכב שעמד עם השמשה הקדמית מנופצת. היה לי ברור שקרתה תאונה ולא היה לי מושג מי מעורב. המשכתי לנסוע ואחותי התקשרה אליי, אמרה לי שהיא שמעה שהייתה תאונה ושאלה אותי “האם הכול בסדר?” עניתי “שכן”. הייתי בדרך לאשקלון לשים את אנה אצל אמא שלי ששמרה עליה לפני שאני הולכת לעבודה.”

“לפתע חשבתי עליו. חייגתי אליו והוא לא היה זמין… פתאום חיברתי את זה שהוא לא זמין לתאונה… עבר לי בראש  – אבל לא ‘נפתח’ לי. כשהגעתי עם אנה בידיים ראיתי אותם – קצין תעבורה, עובדת סוציאלית ועוד שניים שלושה אנשים… אמא שלי חיכתה בדלת, מסתכלת עליי ומבקשת ממני להיכנס. איך שראיתי אותם שאלתי ישר:  “אנדרי?”

חמש שנים עברו מאז התאונה שאירעה בינואר 2017. הנהג הפוגע יצא ללא כתב אישום, מכיוון שהפרקליטות סגרה את התיק.

איך אפשר להתמודד עם כל זה? מה עושים קודם?

 

“זו הייתה תקופה של חושך מאוד גדול. אחרי שלושה שבועות קיבלתי ספח ממשרד הפנים עם הכיתוב “אלמנה”. אני זוכרת שזמן קצר אחרי התאונה פתחתי את האקסל של החתונה שהתקיימה רק שנה ושמונה חודשים קודם לכן… ופשוט הודעתי למוזמנים שהוא נהרג”.

 

לוי מעולם לא התראיינה בעבר וחשפה כך את סיפורה האישי והכואב. היום, מספר שנים אחרי, היא מעידה שהיא כבר כמעטולא חוזרת להתעסק בפרטים, על אף שאין יום שהיא לא חיה את האובדן שלו, שתמיד נמצאה איתה.

“כולם מסתכלים על אנה ואומרים לי שהיא ‘מינימי’ שלי, אבל אני מביטה בה ורואה אותו בה. במיוחד העיניים שלה. רק הבוקר, היא ראתה שיש לה קצה חוט שיצא מהטייץ והתלוננה על כך,  ואני אמרתי לה שהיא ממש דומה לאבא שלה, כי גם הוא היה מתעצבן מזה. יש לה חתירה לשלמות, היא לא ותרנית, ירשה את התכונות הללו מאבא שלה”, אומרת לוי בחצי חיוך.

איפה הוא הכי חסר לך? לכן?

 

“אני זוכרת שביום הראשון כשהיא נכנסה לגן חלמתי שהוא מגיע. זה היה מאורע חשוב שהוא לא חווה איתנו, רק בחלום שלי. והנה, רק אתמול מילאתי טפסים של כיתה א’ וחשבתי שוב על כל מה שהוא מפסיד… כל החוויות שהיינו אמורים להתרגש מהם יחד כהורים.”

“אני בעיקר מתגעגעת לשיחות אתו, זו הסיבה שהתאהבתי בו. מתגעגעת למוזיקה בבית, יש שתי גיטרות שלא מנגנים עליהן, יושבות מיותמות… ובעיקר יש מן תחושת החמצה, על מה שיכול היה להיות. הוא מפספס את אנה ולא מכיר אותה ואני לא אחת תוהה אם הוא היה גאה בי על מי שאני היום. השתניתי, צמחתי והתפתחתי בשנים הללו, הייתי רוצה שהוא יכיר אותי היום. למדתי כל הזמן. אני מאמינה שאחד הדברים שהוא היה גאה בי במיוחד זו התקשורת שלי עם אנה, יש לנו קשר צמוד, כזה שמאוד מזין אחת את השנייה”.

מירה ואנדרי. אלבום פרטי

איך הצלחת שלא לקרוס?



“אחרי שאנדרי מת הרגשתי לבד על השביל. הייתי צריכה לחשוב מי אני, מה אני אוהבת. ה’אני’ שלי התפרק לגמרי והייתי צריכה להרכיב אותי מחדש. בהתחלה זה היה מתוך מקום של לחפש תשוקה לחיים… ועם הזמן זה הפך למשהו טכני , אבל בדיעבד זה עבד ועזר לי, למלא את היום-יום שלי בדברים שעושים לי טוב – אני רוקדת פלמנקו שוב, מפסלת בחימר, עושה טיפול רגשי פעם בשבוע…”

סליחה על השאלה האינטימית, אבל את אישה צעירה… נתת לעצמך צ’אנס להתאהב מחדש במישהו אחר מאז?

 

“הייתי מאוד תפעולית בשנים האלה… חזרתי לאשקלון, התקדמתי בעבודה. החיים התמלאו בכל מיני דברים שאני בוראת לעצמי… אבל זוגיות? לא ממש נתתי לזה פתח מבחינתי. אני מאמינה שלכל אור יש כתובת ובטוחה שאם אני אפתח את עצמי לדבר – זה יבוא. כשאני חושבת על זה, הלב שלי היום פתוח לאהבה. אני יכולה לומר שמתישהו גם נכנסתי לאפליקציות של היכרויות ולא ממש התחברתי. אני לא יוצאת בהצהרות של כן או לא, אני מניחה שאם פתאום אפגוש מישהו וזה יהיה נכון אז משהו יקרה. אני לא עושה צעדים למען זה או מחפשת היום.. אני מאמינה שאם זה יגיע, זה פשוט יקרה”.

 

מירה לוי וכד ה'רפא' במוזאון לתרבות הפלישתים (צילום: חנבו אמר)


“רפאות” – ריפוי כלים ושברים, בהמשלה לעולם הנפש

 

בשבוע שעבר יצא לדרך הפרויקט החדש של מירה – “רפאות”.

התוכנית, בהנחיית נופר ויינשטוק-קהלני ובשיתוף ‘מראות’ – מרחב אמנות ותרפיה במוזיאון אשדוד לאמנות בניהול זיו גביש  ובתמיכת המשרד לשוויון חברתי, מתאימה למצבים בחיים המביאים איתם שינוי פתאומי, אשר בעקבותיהם נוצר שבר.

בפרויקט רגיש ומעניין זה, נוצרים מפגשים אינטימיים אחת לשבוע עם סביבה מכילה ותומכת אשר מעודדת הבעה אישית ושימוש ביצירתיות. מפגשים אלו מתאימים לקבוצות מגוונות, ובכל קבוצה נעשית עבודה ומחשבה מקדימה המתייחסת להתמודדות עם שבר מסוים.

הפרויקט מתאים לקהלים שמתמודדים עם שבר כמו בני הגיל השלישי שנותרים לבד, הורים לילדים עם צרכים מיוחדים אשר חווים קושי בהתמודדות בתוך המשפחה, עולים חדשים אשר עוברים שינויים ואתגרים רבים, התמודדותם היום-יומית של הלומי הקרב הדורשת התייחסות, נשים שעברו לידה שקטה ומתקשות לחזור לשגרת חייהן ועוד.

מה זו “רפאות” בכלל?

 

“רפאות” זה מושג מעולם הארכיאולוגיה- לרפא את הכלי השבור. כשהחופרים נמצאים בשטח החפירה ומלקטים את החרסים והממצאים בשטח, הם נלקחים למעבדה – שם נוצרת מלאכת הריפוי, כדי להבין איך הכלי היה בנוי וחלק מחקר התקופה. הרעיון היה להעביר תהליך רפאות גם לנפש, כך שכל המושגים בתכנית שאובים מעולם הארכיאולוגיה. הפרויקט מיועד לאנשים שעברו משבר בחיים, לאו דווקא אובדן, גם הורים שנולד להם ילד עם לקות מסוימת וחווים משבר, גם משבר בחיי נישואין. ולצערנו, מי לא חווה טראומה? מלחמות ומבצעים, אובדן, חרדות…”

איך נולד הפרויקט?

 

“לפני שלוש שנים בערך באתי עם גרעין של רעיון ושיתפתי את נעמי אדר הופמן שנתנה את ברכתה לדבר ומיד לאחר מכן הגעתי לפגישה ביחידה בטיפול באמנות “מראות” במוזיאון אשדוד לאמנות. יחד עם יעל חמו-עמית, שירה אהרוני (שהייתה הרכזת) ונופר וויינשטוק קהלני (ארכיאולוגית, מטפלת באמנות ומי שמעבירה ומטפלת בקבוצת רפאות שנפתחה כרגע לחמישה מפגשים במסגרת “יוצאים בשלישי” של המשרד לשיוויון חברתי). הרעיון התבשל בשלוש השנים האחרונות ולא יצא לביצוע בגלל הקורונה… ועכשיו נפתחה הקבוצה הראשונה ובספטמבר יפתחו קבוצות נוספות.”

“הרעיון הוא להזמין אנשים שעברו משבר בחיים שלהם, כמו שנכנסים לשטח חפירה שהיו בו פעם חיים, ואז להתחיל – להרשות לעצמך לחטט בפצע, לחשוף, להביט בשבר ולהפסיק להתחמק…
האני שלך נשבר – אתה רוצה להרכיב מחדש? מה אתה מרכיב? האם אתה חוזר לאותו כלי שהיית קודם לכן? או שהתצורה החיצונית גם השתנתה? אפשר בכלל לחזור אחורה?”

עשית לעצמך תהליך רפאות?

 

“אישית, קצת אחרי שחזרתי לעבודה, יצאתי לקנות משהו ובאופן אוטומטי באתי לקחת את הטלפון ולהתקשר אל אנדרי – ופתאום זה היכה בי. סיפרתי לאחותי והיא אמרה לי “היית מתקשרת אליי”. אני עובדת פה במוזיאון כמעט עשור ויש פה כד גדול (בתמונה למעלה) שיש בו חלקים חסרים.
לא בהכרח צריך למלא את החור הזה. החסר נשאר. מה שכן צריך זה להכיר בשבר, לתת לו מקום, לא לחפש דרך עוקפת. אני מאמינה שזה אחד הצעדים הראשונים לריפוי והחלמה”.

רוצים לקבל פרטים נוספים על התכנית? להירשם? 
צרו קשר בטל’ >  08-9568208 או 086224799

imageעוד כתבות

בודק...